אבני נזר אורח חיים שעט

ואין יורש ממה נפשך. והכא נמי אין עובר בבל יראה דאינו לא חמץ ולא שאור: ט) והנה בנבילה שנפסלה מאכילת אדם קיימא לן דמטמאה ופטור על אכילתו. ולענין ביעור דעת הר"ן פסחים הנ"ל דכשם שאין עובר על אכילתו כך אין חייב לבער [רק משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות] אף דלכאורה דמי לטומאה. צריך לומר כיון דנפק מכלל חמץ לענין אכילה אי אפשר שיעבור בבל יראה כמו שכתב הרמב"ן דאין לך דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. ממילא כיון שמותר באכילה אי אפשר שחייב בהשבתה. וכן בכלי מקדש שטעונין מריקה ושטיפה דכתב הר"ן דאף שאינו בן יומא ונותן טעם לפגם. מכל מקום הבליעה בעודה בכלי לא נפסלה. ומריקה ושטיפה במקום שריפה עיין שם. מכלל דאם הי' הבליעה נפסלה מאכילת גר לא הי' צריך ביעור והוא מטעם הנ"ל: י) ובזה נבא לביאור הענין. דודאי בשאור גמור אין נפקא מינה בין ראוי לאכילת כלב או אינו ראוי כיון דחזי למלאכתו לחמע בו. רק בפת שעיפשה דמשום חמץ לחוד לא דאין ראוי לאכילה. וגם לא משום דראוי לחמע משום שאור. דאין מיוחד לחמע. אלא דארכבי' אתרי ריכשי אחמץ ואשאור דכיון דראוי' לחמע לא בטל תורת אוכל שהי' עליו מתחילה. וכיון דלא מחייב משום חמץ לחוד כמו בשאור גמור דלא מחייב משום חמץ שהי' תחילה ראוי לאכילה. ולא משום שאור שהרי אין מיוחד לחמע רק דארכבי' אתרי ריכשי. אם כן לא מחויב על ביעורו כמו בברי' בפני עצמו. על כן בעינן דוקא ראוי לכלב דחייב לבער כמו לענין טומאה. ושוב אין לומר דאין דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. דליתא. דלענין אכילה שפיר מחויב משום דראוי לחמע. דלענין אכילה הכל אחד דאין לאו מיוחד באכילה אשאור וכנ"ל: יא) וראיתי להרב המגיד פרק א' מחמץ ומצה על מה שכתב הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. וכתב הראב"ד הני מילי לשיעוריהן אבל כו' יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער והשאור אפילו נפסל מאכילת כלב חייב לבער משום שראוי לשוחקה לחמע בה כמה עיסות. וברייתא דפת שעיפשה חייב לבער משום שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות בפת שאור הוא. וכתב עלה הרב המגיד ואין דעת רבינו לחלק ביניהם עיין שם שהביא ראי' מהגמרא והרי"ף דברייתא דפת שעיפשה בחמץ ולא בשאור. ולפי עניות דעתי אף דקושטא דברייתא דפת שעיפשה בחמץ. מכל מקום מה שכתב שאין דעת הרמב"ם לחלק ביניהם אין נראה כלל לדחות תוספתא שהביא הגהת מיי' דשאור קרוי משיפסל מאכילת כלב מהלכה. ואף שחמץ גם כן ראוי לחמע ואף על פי כן אם נפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער. כבר כתבנו לחלק ביניהם בטוב טעם. ואין ראי' כלל ממה שכתב הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור אחד הוא שדחה התוספתא מהלכה. שהרי הסמ"ג כתב גם כן כלשון הרמב"ם וכתב גם כן התוספתא: יב) עוד ראי' למה שכתבתי מדלא ביאר הרמב"ם בפרק ד' דפת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב מותר בהנאה רק כתב שמותר לשהותו והשמיט מימרא דרבא ריש כל שעה חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו [ופירשוהו הפוסקים בנפסל מאכילת כלב]. אלא ודאי שהרמב"ם סובר דבאמת אסור בהנאה משום שראוי לחמע. דלענין אכילה שאור וחמץ אחד הוא כנ"ל באריכות. וממילא אסור בהנאה. ועל כן פירש מימרא דרבא שמותר בהנאה לאחר הפסח. ועל כן לא הוצרך הרמב"ם לבאר זה כיון שפוסק דחמץ לאחר הפסח אסור רק משום קנס. וכאן פסק שמותר לשהותו. ממילא מוכח שמותר לאחר הפסח [גם יש לפרש מימרא דרבא לדעת הרי"ף. ובעל המאור והרמב"ן ובעל העיטור והראב"ד והסמ"ג דקיימא לן כר' שמעון גם בלפני זמנו יש לפרש לאחר זמנו עד הלילה דהאיסור רק משום העשה דתשביתו. וכיון שמותר לשהותו ממילא מותר בהנאתו]: יג) שוב ראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שפירש הא דחרכו מותר בהנאתו לאחר הפסח. הרי מפורש שדעתו שבפסח עצמו אסור בהנאה אמרתי שישו בני מעי שישו שזה ראי' ברורה לכל דבריי. ובלא זה אין טעם לחלק בין שהי' להנאה. ואמנם שדעת הרא"ש נראה שאף בפסח עצמו מותר בהנאה. ואפשר דכשנחרך כל כך עד שאינו ראוי לאכילת כלב אינו ראוי אף לחמע. אבל פת שעיפשה עד שנפסל מאכילת כלב לדעתי הדבר ברור דאין מותר אלא בשהי' אבל בהנאה אסור: יד) והנה מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשאור. נראה לי דבהא פליגי אם חמץ שאסרה תורה הוא דוקא בחימוץ המכשירו לאכילה. כמו בישול בשר בחלב כל שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. וכן בישול דשבת כמאכל בן דרוסאי. או דכל חימוץ אסרה תורה. דר"י סבירא לי' דלא אסרה תורה אלא דוקא חימוץ המכשירו לאכילה. ועל כן סבירא לי' לר' יהודה דשאור שלא החמיץ כל צורכו ולא ניתקן היטב אף שניתקן קצת. [שהרי בש"ס מנחות (דף נ"ד.) מבואר דתפוח של תרומה שעשתה לעיסה חמץ נוקשה אוסרתו. וכן הוא מסברא כמו חימוץ גמור משבית לגמרי חימוץ קצת מתקן קצת] [הג"ה מש"ס מנחות אין ראי' כל כך שמשביח קצת. שהרי מבואר בירושלמי דנותן טעם לא לשבח ולא לפגם אסור] האוכלו פטור. ובזה מסופק הש"ס בחולין (דף כ"ג:) אם ספיקא הוא אם תיקון קצת הזה חשיב תיקון והוי חמץ גמור. או דלמא ברי' הוא. וכל זה בשיאור שנתקן קצת. וכן במי בצים עם מים שאין חמץ גמור אין חייבין על חימוצו כרת אבל אסור משום ברי' או ספיקא. אבל נוקשה שאין החימוץ מתקנו כלל. לר' יהודה מותר מן התורה. ואפשר אף מדרבנן. ור' מאיר סובר דאף חמץ שאינו מכשירו לאכילה בלאו. על כן שיאור גם כן מקרי חמץ ללקות עליו כיון שהשיאור אוכל גמור הוא טפי ממצה. ואף שהחימוץ אינו מכשירו לאכילה לא איכפת לן בזה דרק לחייב כרת בעינן חימוץ המכשירו לאכילה דוקא: טו) והיינו דקאמר הש"ס מאן תנא דנוקשה בעיני' פי' דשלשה מיני אומנות הא אינם ראויים לאכילה. ואף שראויים לחמע הלא אינם מיוחדים לחמע שהם מיני אומנות. ועל כורחין הטעם דמכל מקום לא פקע שם אוכל שהי' עליהם מתחילה כיון שראוי לייחדם לחמע. וכנ"ל בפי' דברי הר"ן. ואם כן הוי חימוץ שאין מתקנו לאכילה כלל. דאי אפשר לומר שנעשה אוכל יותר בחימוצו. שהרי עכשיו אינו אוכל רק שלא