אבני נזר אורח חיים שעח

הוה. ולפרש"י דנוקשה וכן שיאור לא חזיין לאכילה וכן מוכרח לפרש במי פירות עם מים דקרי לי' הש"ס נוקשה. ואם כן אמאי אוסר התפוח של תרומה את העיסה הא הוי נותן טעם לפגם. דמתחלה כשהי' מצה הי' ראוי לאכילה. ואין לומר דאתי כר' מאיר דנותן טעם לפגם אסור. דהא סיפא דהאי מתני' שעורים שנפלו לבור אף על פי שהבאישו מימיו הרי זה מותר, ופירש הר"ש וכן הרמב"ם בהלכותיו משום דנותן טעם לפגם מותר: ג) עוד תמוה דאם כן קשה למאן דאמר נוקשה בלאו [וכמו שפסק בעל אבן העוזר] הא נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבילה. וכמו שהקשה הר"ן אהא דפת שעיפשה. ותי' הר"ן משום דראוי לחמע. ובנוקשה דאין ראוי לחמע. קושיית הר"ן קמה וגם נצבה ביתר שאת. דמיד שנעשה חמץ אין ראוי לאכילה. ויש עוד לומר דדמי לסרוח מעיקרא דאפילו ר' מאיר מודה ומוכרח לומר כן לפרש"י דשיאור אין ראוי לאכילה. ומזה הוכיח הש"ס דכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובות. והא ר' מאיר סבירא לי' בכל התורה נבילה שאינה ראוי' לגר קרוי' נבילה. ואם כן אין ראי' מזה לעל ידי תערובת דמותר בכל התורה. לבד מאותו גירסא שהביא הרמב"ן במלחמות מש"ס דנזיר. ואף לאותו גירסא קשה רבוייא דכל למה לי. מיהו בהא יש לומר דלעולם נוקשה לא דמי לסרוח מעיקרא. ומכל מקום הי' פטור בנוקשה משום שאוכלו שלא כדרך אכילתן וכמו שפסק הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה יוד. ועיין בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן כ"ו ואין להאריך]: ד) ועוד קשה על שאלת הש"ס (דף מ"ג.) מאן תנא נוקשה בעיני' בלאו ופרש"י חמץ נוקשה רע דאין ראוי לאכילה. הא הפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה נשרפת עם הטמאה בפסח. וכתב הר"ן דאף דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה הכא שאני דראוי לחמע בו כמה עיסות. דהא שאור דלא חזי לאכילה ואסרי רחמנא מהאי טעמא, והכי איתא במכילתא עד כאן לשונו, והכי נמי נימא בנוקשה דמתניתין כיון דחמץ גמור הוא אלא שאינו ראוי לאכילה בודאי ראוי לחמע בו כמו פת שעיפשה ואינו דומה לשיאור שאינו ראוי לחמע בו כי שיאור לא נגמר חימוצו. אבל נוקשה בודאי ראוי לחמע בו שהרי נגמר חימוצו אם כן מהני טעמא דראוי לחמע בו אף לאוסרו באכילה. כמו שאור. וכן בש"ס עבודה זרה בתרומה שהחמיצה ביותר: ה) ואין לומר דראוי לחמע לא מהני אלא בשכבר הי' חמץ ראוי לאכילה. מה שאין כן הכא דתיכף כשנתחמצה לא הי' ראוי לאכילה. שהרי לבית שמאי דשאור בכזית וחמץ בככותבת. ואיך יחול איסור חדש בכזית מה שלא הי' עליו כשהי' חמץ. כיון דכל האיסור מחמת שהי' תחילה חמץ ולא פקע איסורו. אבל איך יאסור יותר. וכן משמע בר"ן דמה שראוי לחמע בו עיסות אחרות מהני אף בנפסל מאכילת אדם ואחר כך נתחמצה. שכתב על מה שהביא הרי"ף תוספתא דמלוגמא שנסרחה אין חייב לבער ולא חילק בין נסרחה ולבסוף נתחמצה או להיפוך כמו שחילק בירושלמי. משום דמיירי בנסרחה קודם הפסח. ואם איתא דבנסרחה ולבסוף נתחמצה בנפסלה מאכילת אדם סגי. עדיין הי' לרי"ף לחלק כמו בירושלמי. שהרי בנתחמצה תחילה בעינן שיפסל מאכילת כלב. אלא ודאי דחל שם חמץ אף אחר שנסרחה כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב משום שראוי לחמע בו כמה עיסות ואם כן קשה מה מקשה הש"ס מאן תנא: ו) ליישב כל זה נבאר תחילה דברי הר"ן שתירץ אהא דפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה צריכה ביעור משום שראוי' לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות ומייתי ראי' ממכילתא דמהאי טעמא אסר רחמנא שאור. וקשה שהרי שם במכילתא מבואר דדוקא שאור מחמיץ אחרים ולא חמץ: ודוחק לומר דדוקא כשעיפש ראוי לחמע בה. וצריך לומר דדוקא שאור מיוחד לחמץ אחרים ולא חמץ. על כן צריך קרא בפני עצמו לחמץ. רק בפת חמץ שעיפשה כיון שהי' אוכל מתחילה לא פקע שם אוכל מינה. משום שראוי ליחדה לחמץ אחרים. וכהאי גוונא איתא בשבת (דף נ"ח) בזוג וענבל שניטל הענבל עדיין חשיב כלי משום שראוי להקישו על גבי חרס או לגמע בו מים לתינוק. ואף שלא יחדה להכי. מכל מקום לא פקע מינה תורת כלי עיין שם בתוספות. והכא נמי אף שלא יחדה לחמע בה לא פקע תורת אוכל שהי' עליו תחילה: ז) ובזה יתיישב הא דקשה טובא על הר"ן דכיון שראוי לשוחקה אפילו נפסלה מאכילת כלב נמי. שהרי שאור חייב אפילו נפסלה מאכילת כלב. כדתניא בתוספתא הובא בהגהת מיימוני מאימתי קרוי שאור משיפסל לכלב. ובלא זה צריך להבין מה שייכות שני הטעמים יחד. וממה נפשך אם בראוי לחמע תליא מילתא למה לי ראוי לכלב. ואם בראוי לכלב תליא. למה לי ראוי לחמע: ח) והנראה לי בזה דהנה במסכת ביצה (דף ז':) מקשה לבית שמאי דאמר שאור בכזית וחמץ בככותבת מר' זירא דאמר פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. [ופרש"י פתח בשאור שאור לא ימצא בבתיכם ומסיים בחמץ כל אוכל מחמצת] ומשני לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין ביעור. בית שמאי סברי וכו' עיין שם. והנה מבואר דלענין אכילה אין כאן לאו וכרת מפורש בשאור. ומכל מקום חייב עליו משום דהיינו חמץ נמצא הכל דבר אחד. אבל לענין בל יראה דכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור כל אחד דבר בפני עצמו. עד שבלחם משנה פרק א' מהלכות חמץ ומצה הקשה למה לא חשבם במנין המצוות בשני לאוין עיין שם. ומכל מקום אפילו יבא במנין בלאו אחד שני דברים המה. וכן העשה דתשביתו הגם שנאמרה רק בשאור כתוב קרא אחרינא לא תשחט על חמץ דדרשינן זמן שחיטה קאמר רחמנא. ובירושלמי פרק תמיד נשחט לבית שמאי בשוחט על חמץ צריך כותבת. מוכח דלענין העשה גם כן מחולקים. והוא הדין לבית הלל הם שני דברים על כל פנים. שהרי הלאו דלא תשחט משום עשה דתשביתו. ונפקא מינה אם עיסה ממוצעת בין חמץ לשאור כלומר ברי' בפני עצמו יתחייב על אכילתו. ולא בבל יראה. והרי בשלמים דכתיב אם זכר אם נקבה אנדרוגינוס ברי' בפני עצמו פסול דאינו לא זכר לא נקבה. וכן בירושה כתב הרשב"ם בבבא בתרא דאנדרוגינוס יורש רק מדכתיב עיין עליו