אבני נזר אורח חיים שעז

להו במכירה. ומהני מדין זכי'. ועיין בתרומת הדשן סימן קפ"ח שהוקשה לו הא דחולין (דף י"ב.) באומר לשלוחו צא ותרום. ושמע אחר ותרם שלא מהני. יועיל מדין זכי'. ותי' דשמא ניחא לי' בשלוחו דוקא שיודע דעתו מדה יפה או מדה בינונית. אבל במכירת חמץ שאין עושין שום סכום בדמי המקח רק כותבין על פי שומת שלשה בקיאים. מה לי זה או זה. ומועיל מטעם זכי': ב) אך בתוספות קידושין (דף כ"ג:) בהא דבעי הש"ס עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו. וקשה דהא בלא שליחות מהני כדתנן ובשטר על ידי אחרים ולמה יגרע כשעשאו שליח. וכתבו תוספות בשם יש מפרשים דשמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות. והכא נמי כיון שלא נזכר בשעת מכירה וחשב שהוא השליח ובא מטעם שליחות. אך יש מפרשים פי' הבעיא באופן אחר. ואין ראי' משם. והרשב"א אף שפי' האיבעיא כפשטה כפי' יש מפרשים ראשונים. תי' קושיא זו דלמה יגרע באופן אחר באמר לו האדון הא כמו שאמר העבד ואדון לא מזכי גט מדעתי' אלא כמו שאמר העבד ושליחותו לאו כלום. ומדבריו יש עוד ראי' להיפוך דאף שבא בתורת שליחות מהני מדין זכי' [לולי אמירת האדון הא לך כמו שאמר]. והכא נמי אף שבא המוכר מכח שליחות. מהני מכח זכי': ג) אך יש לעיין שהרי במזכה לאחר שלא בפניו ואחר כך כשנודע לו אומר לא בעינא לזכיי' בטלה זכייתו. והכא נמי כיון שלא הי' שלוחם. רק מדין זכי' באת לקיים המכירה. אם כשנודע להמוכרים הבעלי הבית שלא הי' שלוחם אמרו לא בעינא לזכיי' בטלה המכירה למפרע. ועיין ריטב"א קידושין (דף מ"א) תחילת עמוד ב'. ואם כן הרי הוא שלהם מדין הואיל ואי אמרו לא בעינא לזכי'. ויותר מזה לדעת הר"ן הובא בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף קכ"ו) ובבית יוסף דהמזכה קרקע בפניו כל זמן שלא נתרצה המקבל הפירות לנותן כיון שאם אמר המקבל לא בעינא בטלה זכייתו והקרקע עדיין בחזקת נותן. והכא נמי עדיין החמץ בחזקת נותנים ועברו בבל יראה: ד) על כן לדעתי שבחול המועד יאמרו המוכרים שמתרצים למכירת הדיין משום זכי'. ומועיל שלא יעברו מכאן ולהבא. ואם תאמר מכל מקום עברו תחילה והחמץ לאחר הפסח יאסור. לפי מה שכתבו תוס' ריש כל שעה דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף חמץ ומוכרו לנכרי מוכח דבמכירה לנכרי מקיים העשה דתשביתו. שהרי מוציא מביתו ומרשותו. ואינו עוד ברשותו דמרי' כל היכי דאיתא. שהרי מוכרו לנכרי. וקרינא בי' תשביתו שאור מבתיכם. והכי נמי במה שמתרצים לזכי'. ושוב אזיל טעמא דהואיל. וטעם הר"ן, והחמץ והבתים של גוי הקונה. והרי באותה שעה משבית החמץ מביתו ומרשותו ומקיים העשה דתשביתו ומינתק הלא תעשה דבל יראה למפרע ולא עבר כלל. ואף דהרמב"ם לא סבירא לי' דבל יראה ניתק לעשה והוא גורס כגי' ר"ח בפרק מי שהי' דחמץ אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה. הנה חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ובדרבנן נקטינן להקל. מכל מקום הואיל אין ההיתר מפורש. לדעתי שיבטלו ברוב ובזה יש היתר ר' יונה גם כן: הק' אברהם. סימן שמח. ב"ה יום ב' א' דר"ח אייר ט"ז למב"י רנ"ח לפ"ק. לכבוד הרב כו' מו"ה ראובן ישעי' נ"י דומ"צ דק"ק ווייסליטץ. א) בדבר החמץ אשר שכח ליתן לגוי השטר מכירה ולעשות עמו האנדשלאק וליקח ממנו זאדאטיק יש לסמוך על התשב"ץ שהתיר בביטל והי' שוגג גם כן. וגם יש לסמוך על שהשכר שבזמנינו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ויש להתירו בהנאה על כל פנים ואך אם לא ביטל ביום אין להתיר החמץ ודאי רק השכר כנ"ל: ב) ואשר הקשה על תוספות פסחים (דף כ"ח) שכתבו דשמרי יין מחמיצין. והלא מי פירות אין מחמיצין זהו קושית הפני יהושע (דף ל"ה:) דמי פירות אין מחמיצין. ואני רגיל לפרש על פי דברי הרדב"ז בענין חמץ ומצה דחמץ הוא קצת קלקול העיסה. אך זה תקונו שמחמת זה הוא נוח להתעכל. ואלמלא זה הי' נוח לאדם לאכול מצה כל השנה שהוא מאכל חשוב כמו שנברא מהשי"ת בלי קלקול. אך משום שהוא קשה העיכול ובימים של פסח לבד אינו מזיק ובמצרים הי' נותנין לישראל מצות לאכול כמו שנותנין לעבדים כדי שיהי' קשה העיכול ולא יאכלו הרבה עד כאן דבריו. והם קלורין לעינים בכמה עניני פסח. ועל כן שנו בתוספתא מאימתי קרוי שאור משיפסל לכלב. ומשום דבעצמו נתקלקל לגמרי מועיל לקלקל העיסה גם כן. ועל כן שמרי יין מחמת שהוא שמרים פסולת ומקולקל מועיל להחמיץ כמו שאור: כ"ד הדוש"ת הק' אברהם. סימן שמט. דין חמץ נוקשה. א) ראיתי להגאון החסיד בעל אבן העוזר בסימן תמ"ב בנה דייק על הרמב"ן והרא"ש והר"ן והריב"ש שכולם פסקו נוקשה מן התורה מותר באכילה ממתני' (דף מ"ח:) דשיאור ישרף והאוכלו פטור. ותמה הגאון הנ"ל שהרי מפורש בחולין (דף כ"ג:) בשיאור דר' יהודה לר' יהודה ברי' הוא ספיקא הוא. והכי נמי בשיאור דר' מאיר לתנא דידן. ואם כן אין ענין לחמץ נוקשה דהוא חמץ רק שאין ראוי לאכילה ועיין שם שהאריך. ואני מצאתו בעזר השם שדברי הראשונים ז"ל ברורים ואמתיים והגאון הנ"ל ז"ל לא יצא ידי חובת העיון בזה. ונראה לי ברור שדבריהם מוכרחים בסוגיא: ב) דהנה קשה טובא בהא דמדמי הש"ס (דף מ"ג.) נוקשה לשיאור. ופרש"י דשיאור גם כן אין ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולחמע בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי. מוכח דנוקשה שאינו ראוי לאכילה בלאו כמו שיאור לתנא דברייתא דהוא ר' מאיר. וקשה מהא דאיתא במנחות (דף נ"ד) בהא דחפות תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה. דנהי דחמץ גמור לא הוי. נוקשה מיהו