אבני נזר אורח חיים שעו

ב) מה שכתב על מה שכתבתי מש"ס עבודה זרה שאם אינו חושש לריוח מרובה של חבירו בשביל ריוח מועט שלו. זה נפש רעה. מהא דיבמות (דף צ'.) אכל תרומה טמאה משלם תרומה טמאה לכתחילה. אף דלו ריוח מועט החילוק שבין חולין טהורין לטמאין ולכהן ריוח מרובה אם ישלם טהורין דתרומה טמאה אינו שוה כלום רק להסקה: ג) הנה זה הי' קושיא למאן דאמר לפי מדה משלם. אך הא בדעת רמב"ם קיימינן ואיהו פסק לפי דמים משלם. ואם כן אם ישלם טהורין לא ישלם כל כך במדה כפי מה שאכל. שהרי אכל תרומה טמאה שדמיו מועטין כמו ששוה להסקה. והוא משלם הראוי לאכילה. ואינו משלם רק דבר מועט מה ששוה לאכילה. כמו שהי' שוה הטמאה להסקה. ואם ישלם חולין טמאין. כיון שלכהן לא יהי' שוה אלא להסקה יצטרך לשלם הרבה, ועיין בתוספות שם דיבור המתחיל חסורי מחסרא. נמצא שאינו מפסיד לכהן כלל במה שמשלם חולין טמאים אלא שמפסיד לעצמו. ואין זה נפש רעה אלא שוטה שמפסיד לעצמו. ואם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי: ד) ומה שהקשה עוד על מה שכתבתי דאומר מותר בדבר שמצד יושר בני אדם נחשב קרוב למזיד ולא כן בשאר דברים. איך דימה רמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים בן נח אומר מותר באחת ממצוותיו ואומר מותר בהריגת נפש. ואף שרמב"ם נקט באשת איש שהיא גם כן ממצוות השכליות. מפשט דבריו שכן בכל מצוותיו: ה) לא ידענא מהיכי משמע לי'. אך אף לפי דבריו לא קשה דכי לא משכחת לה הורג שעל פי שכל אנושי אין רע כגון ההורג גוסס בידי שמים שאף ישראל חייב מיתה על זה. כל שכן בן נח שאפילו הרג טרפה חייב. ומצד אנושית אינו עושה לו רע. שבלא כן ימות. והוא עוד מציל אותו מיסורין ושמעתי שיש נימוס באיזה אומה שכשאביו ואמו גוססים סמוך למיתה הוא שוחטם. ובדין תורה חייב מיתה על זה. ואם כן האומר מותר בזה ואף על פי כן חייב מיתה. שפיר יש ללמוד מזה כל האומר מותר: הק' אברהם. סימן שמו. להרב מטארטשין. שאלה, מעשה שנפלה דליקה בליל שבת קודש של ערב פסח והצילו החמץ מפני הדליקה ואחר השריפה הכניסו החמץ למקום אשר קבעו דירתם מחדש. וקצת הניחו קודם חצות. ומהם אשר הניחו אחר חצות. וכיון שמוכרים עד למדידה. אם כן הרי הוא באחריות הישראל. ואם כן הוה לי' אחריות כו' בבית של ישראל: א) תשובה. לכאורה יש לסייע דברי המקור חיים דמה שיפסיד מחמת שלא נמדד חשיב באחריות ישראל. מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר. ואי נפיק בעשירי ליפוק ומקריבין אותו ולא נחוש שמא של הכהן. משום דכיון דמחמת ספק הוא שלו חשיב שלו בודאי. הכא נמי כיון דמחמת ספק שלא נמדוד יפטור הגוי מלשלם כולו. אף אם באמת הי' הרבה. חשיב כאילו בודאי פטור הגוי יותר מהידוע שהי': ב) אך בגיטין (דף מ"ב:) גבי מעוכב גט שיחרור אם אוכל בתרומה. דבעי למיפשט מכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אוכלין בתרומה כל זמן שלא שחררו זה את זה ממה נפשך. ואף דמחמת ספק אין לזה על זה כלום. שמע מינה מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. ודחי התם אם יבא אלי' ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא בי'. והתם גבי ספיקות נכנסין לדיר להתעשר לא אמרינן אם יבא אלי' כו' ממונו של כהן קרינא בי'. שמע מינה היכא דאיכא למימר ממה נפשך עדיף דהתם בספיקות יוכל להיות על כל פנים שהוא של ישראל. וכהאי גוונא חילק המשנה למלך פרק ח' מהלכות גירושין דיבור המתחיל מיהו לבי מהסס עיין שם. והכא נמי ממה נפשך אם לא הי' רק כמנין המיעוט על זה מחויב הגוי באחריות. ואם הי' יותר באמת הגוי חייב באחריות ואנן הוא דלא ידעינן ואם יבוא אלי' ויאמר כו'. ולא נוכל לדונו רק כאחריות אלים. והרב פסק בשלחן ערוך שלו סימן ת"מ דבדיעבד אפילו תוך הפסח סומכין על הפוסקים אחריות אלים לא חשיב אחריות. על כן לא הי' מחויבין לבערו אפילו תוך הפסח: ג) ואשר נוהגין להשכיר הבתים ולא למכור. היינו משום דכהאי גוונא חשיב הערמה דאנן סהדי שלא ירצה אדם למכור ביתו אף אם יתנו לו כל שויו. ודעת התבואת שור והרב ז"ל מלאדי הערמה אסור בפסח. האומנם שהמקור חיים חולק על התבואת שור ובתשו' צמח צדק החדש דעתו גם כן מצד הסברא דמותר. מכל מקום למעשה לא רצה לחלוק עליהם. וכתב כגבוה שמים וגו' כן גבהו דרכיהם וגו'. ואשר כתב המקור חיים דלעולם חשיב כאחריות אלים אינו מוכרח. דמה שהגוי לא ישלם מחמת שאין לו לא חשיב בשביל זה החמץ ברשותו. ואם כן מי שגוי חייב לו מעות והלוה עני ואין לו רק חמץ המונח ברשות ישראל. יהי' ישראל מחויב לבערו. הא ודאי ליתא. ומאפס הפנאי קצרתי: הק' אברהם. סימן שמז. לק"ק בלונא. שאלה. קהלה אחת מכרו חמצם להרב וכן כתוב בשטר הרשאה מבני הקהלה על שם הרב ונחלה הרב רחמנא ליצלן ומכר הדיין שבעיר את החמץ. ולא זכר אז שההרשאה על שם הרב, עתה בבוא הפסח נזכר. ונפשו בשאלתו מה דין החמץ לאחר הפסח: א) תשובה. נהי דדיין המוכר לא נתמנה שליח מבני העיר למכור. מכל כיון דבני העיר ניחא להו במכירה. שהרי הרשו הרב למכור. מה נפקא מינה להם מי ימכור. ובודאי ניחא