אבני נזר אורח חיים שעה

תמצא לומר שלא הי' חמץ קונסין אותו על הכוונה. ומודינא שאם יבא אלי' ויאמר שלא הי' חמץ שמותר לאחר הפסח אף שכיוון לאיסור. שהרי טעם הקנס כדי שלא ישהה על סמך שלאחר הפסח יהי' מותר. וכשאסור כל זמן שהוא ספק שוב לא ישהה. אבל אם נתיר כל זמן שהוא בספק לעולם ישהה: ד) ולא דמי לנוקשה כיון שלא עבר בבל יראה מן התורה מותר לאחר הפסח. דשאני התם כיון שהטעם שאסור לאחר הפסח כדי שלא ישהה ולאיסור דרבנן לא עביד רבנן הרחקה ותקנתא. אבל הכא השהי' הוא ספק דאורייתא והרי כוי אם שחטו ביום טוב אין מכסין את דמו גזירה משום התרת חלבו. הנה דעבדינן גזירה משום ספק איסור אפילו לבטל ספק מצות עשה [ועוד דעיקר טעם הר"ן בנוקשה דמותר לאחר הפסח משום דאינו בבל יראה ולהשהותו אסור רק דילמא אתי למיכל מיני'. אבל במקום שעובר בבל יראה מדרבנן אסור גם לאחר הפסח. וזה טעם הר"ן במפקיד חמץ אצל נכרי שאסור לאחר הפסח אף להגאונים. ומשום דמכל מקום עובר בבל יראה מדרבנן. אבל במקום שאסרו השהי' משום חשש תקלה דלמא אתי למיכל לא קנסו. דבגמרא אמר קנסא קניס. הואיל ועבר עלי' בבל יראה. אבל לא במקום שאיסור השהי' דלמא אתי למיכל. וכהאי גוונא מצינו לענין ברכה דעל ביעור חמץ שעבר עליו הפסח אין מברכין כיון שאינו רק מחשש תקלה. ואולי בחצי זית חמץ שמבערין בפסח מברכין, וידעתי שדעת המגן אברהם אינו כן]: ה) אך בנידון דידן ששוגג הי' יש נדון בזה, משום ספיקא דרבנן שאם אינו חמץ לא עבר ולא חישב לעבור. שהרי באמת אינו חמץ והוא חשב שנמכר: ו) אך יש לעיין אם זה חשיב שוגג דאומר מותר הוא. ובתרומות פרק ב' משנה ב' אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה, ר"י אומר אם הי' יודע בו בתחילה אף על פי שהוא שוגג לא עשה ולא כלום. ופי' רמב"ם בהלכותיו שיודע שהוא טמא ואומר מותר הוא כמזיד ופסק כמותו. והכי נמי בנידון דידן שאמר מותר וטעה בדין: ז) אך במשנה למלך פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות הביא דברי התוספות בכורות להיפוך והניח בצריך עיון. ובאמת לא ידעתי קושייתו. והרי הר"ש בעל תוספות פי' בידע תחילה ושכח. ודלא כרמב"ם בהלכותיו. ובר"ן פרק כירה בשם הראב"ד דאומר מותר קיל משוכת דפשע. והטורי זהב ביורה דעה סימן צ"ט דאומר מותר חשיב כשוגג: ח) ובהא דתרומות נראה לי דר"י לטעמי' בעבודה זרה (דף כ'.) בקרא דלגר אשר בשעריך תתננה. דר' מאיר אומר קרא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ור"י פליג. ובתוספות שם פי' משום דלישראל אינו שוה רק דבר מועט שלא הי' נכרים מצויים ביניהם. ולגר שוה כשאר בשר. ור"י לא צריך קרא לזה עיין שם היטב. ועל כן בדבר שאין צריך לימוד מקרא רק מסברת הלב מצד היושר ודאי יש לקנוס אותו דלמה יהי' כסוס כפרד אין הבין. אך במה שצריך לימוד מקרא וזה לא למד שוגג הוא. ועל כן בתורם מטמא דאליו הוא ריוח מועט שהחילוק בין חולין טמאין לטהורין הוא מעט. ולכהן הפסד לגמרי דתרומה טמאה אסורה לגמרי ואינה ראוי' אלא להסקה, והוא מחשב ריוח מועט שלו נגד הפסד רב של כהן. מה שאין כברא לעשות כן אף לגדולי תרומה. על כן קונסין אותו וחשיב כמזיד. אך תנא קמא דמסתמא כר' מאיר דצריך קרא להקדים ומסברא לא ידענו. על כן חשיב שוגג. ועל כן כל אומר מותר חשיב שוגג ובנידון דידן אף שטעה בדבר פשוט. מכל מקום אין לדמותו להא דתרומה וגדולי תרומה. דהתם הוא מצד היושר בין אדם לחבירו ומי שאינו בעל יושר הוא אדם גרוע. מה שאין כן באיסור בל יראה אין חילוק בין טעות גדול לקטן. ואין לדון בזה רק משום שבא על ידי גלגול ועיין פרי מגדים בכללי ספק ספיקא דפסק להתיר ספק דרבנן על ידי גלגול בלא נודע עד שנעשה דרבנן בהפסד מרובה: ט) ועוד יש לומר כיון שביטל בשעה שחל זמן איסור הוה ספיקא דרבנן לענין איסור בל יראה. אך שמכל' מקום הי' אסור להשהות משום דילמא אתי למיכל מיני' כיון דלענין איסור אכילה הוה לי' ספיקא דאורייתא. ממילא, לענין גזירה דילמא אתי למיכל מיני' הוה ספק דרבנן על ידי גלגול. אך משום זה אין קונסין כמו שכתב הר"ן בנוקשה דמותר מהאי טעמא לאחר הפסח. וכן משמע בירושלמי בפלוגתא דהפקיר חמצו דלא אסור רק משום הערמה. אבל לא משום דמכל מקום אסור להשהות דילמא אתי למיכל מיני'. שמע מינה משום הא לא קנסו. על כן נראה פשוט להתיר הריפות באכילה. אך בודאי חמץ שלא ראיתי בזה שום היתר רק משום ביטול ואנוס יחדיו. ואין נראה לי להתיר כי אם בהפסד גדול מאד למוכרו לנכרי. הק' אברהם. סימן שמה. שנית להרב הנ"ל א) מה שהקשה על מה שכתבתי ליישב דברי רי"ף בספק חמץ במשהו דהוה ספק דרבנן דלא שייך לומר כבר אסרתו מספק דלא עשינו אותו איסור כרת דעל ספק אין עונשין כרת. והקשה מעלתו הרי על חצי שיעור גם כן אינו חייב כרת. ואם כן הי' ראוי שלא יהי' במשהו רק אם בכל התערובות על כל פנים כזית חמץ. והרי רי"ף כתב בתרי ותלתא שערי דהוי חצי שיעור ואם נתבקעו אוסר במשהו. דברים אלו ליתנייהו שאם תאמר כן לא משכחת איסור משהו בלח כיון שהוא יותר מכדי אכילת פרס. הרי אכילתו בלא צירוף כזית. ובאמת אינו דמיון. דמה שאין חייבין על חצי שיעור לאו משום קלות האיסור שבו. רק משום דאכילה אמר רחמנא וליכא. אבל האיסור של החמץ חמיר פחות מכשיעור כמו בכשיעור ומשהה פחות מכזית גם כן פטור. משום שאינו משהה חמץ בר אכילה]. ויכולין לומר גם כן. משום דאיכא תרתי לטיבותא שהוא ספק שאין בו חיוב כרת ועוד דהוי רק חצי שיעור. דלעולם במשהו הוא רק חצי שיעור כנ"ל: