אבני נזר אורח חיים שעד

מחילה המלוה. ואם כן הכא נמי כיון דהוי תנאי על הערב קבלן ובאמת לא הי' בטל המקח. אך באמת כיון שחשיב שהי' הכל כראוי ולא הי' בלבו שום תנאי אך שנאמר שלא הקנה רק על דעת הערב קבלן ואלו הי' נזכר לא הי' מקנה. ובנידון דידן נהפוך הוא שבודאי רצה להקנות בכל אופן שלא יעבור בבל יראה: ז) גם יש לומר שאפי' נדון לתנאי בפירוש. מכל מקום אלו הוה ידע שלא יתקיים התנאי ודאי הי' רוצה להקנות בלא תנאי שלא יעבור ותנאי בטעות לא הוה תנאי לפי מה שכתב בתשובת הרא"ש דמהני ביטול התנאי ואף שלא נתקיים יחול המעשה. ואף שלא הקנה רק על מנת שיתקיים. מכל מקום כיון שכוון להקנות חל הקנין ותנאי מילתא אחריתא שהתנה שאם לא יתקיים התנאי יתבטל הקנין וכשיתבטל התנאי נשאר המעשה קיים בלא תנאי כאילו לא הי' תנאי מעולם. הכא נמי כיון שהתנאי הי' בטעות והתנאי בטל כאלו הי' המעשה בלא תנאי: ח) ובעיקר הדין בספק ממון שמן הדין הוא למוכר משום חזקת מרא קמא אם עובר בודאי בבל יראה. אשר לכאורה מוכח כן מסוגיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דאי אמרת ת"כ אין מוציאין מידו נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן אך לפי האמת דמוציאין חשוב ודאי ממון ישראל. ובחמדת שלמה העיר מסוגיא דבבא בתרא פ"א בקונה שני אילנות דמספקא לן אם קנה קרקע על כן מביא ואינו קורא. ולא אמרי' כיון דמשום חזקת מרא קמא אין לו קרקע לא יביא. ויפה העיר: ט) ואם באנו לחלק בין ספק מעשה לספק בדין אם כן בנידן דידן בספק דין לאחר הפסח יהא מותר. אך יותר נראה לחלק משום דכהנים אסחי דעתייהו מיני' כיון דספק הוא. ואי תקפו מוציאין מידו אבל בהא דב"ב יאוש בקרקע לא קנה. ועוי"ל לפי מה דקיימא לן דלא כס' יראים ואי גזל נכרי מותר נעשה שלו ממש שכן מוכח מתשובת רש"י הובא ברמ"א חושן משפט סי' רפ"ג סעיף ב' הכי נמי בספק ממון הואיל והיתר הוא להחזיקו לעצמו קונה אותו כיון שהוא ברשותו ומתכוון להחזיקו לעצמו. וניחא גם כן הא דביכורים בבבא בתרא שם הואיל וקרקע היא שאינה נגזלת ובודאי אף למ"ד גזל נכרי מותר אם מחזיק בקרקע של גוי שלא מדעתו לא נעשה שלו הואיל ברשות מרא קמא קאי ואין להקשות לפי טעמים ההם דאם כן דהבעלים קונים אותו הוי לי' לקוח דפטור ממעשר. לא קשה מידי שהרי קונה אותו בעודו מחוסר זמן. ופסק רמב"ם בפ"ו מה' בכורות דלקחו מחוסר זמן לא נפטר משום לקוח ואפי' לרשב"י דסבירא לי' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וממילא נפטר משום לקוח כשהוא מחוסר זמן. יש לומר דהכא שלא יצא מרשותו כלל שתיכף כשנולד קונה אותו לא חשיב לקוח: י) והנה בנידון דידן שהישראל לא ניחא לי' דליקני ועוד דלא קיימא ברשותו שגם הקרקע הקנה וקרקע אינה נגזלת. שפיר יש לסמוך על הרמב"ן ורשב"א דכתב לי' שטרא אדמי לא מהני והוועכסיל של ערוב קבלן רק שלא יגיע לו לישראל כלום אצל הגוי ובדיעבד אינו מעכב: יא) ועוד דאינו דומה להא דקידושין דאשה אינה מתקדשת לחצאין מה שאין כן בנידון דידן כיון דעל כל פנים קונה בקרקע כנגד מעותיו שוב קונה המטלטלין אגב קרקע. ואף דאם כן הוה החמץ בביתו של ישראל וכיון שכתב עד למדירה הרי החמץ באחריות ישראל שאם יגנב לא ימדד ולא ישלם והרי חמצו של גוי בביתו של ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות עובר. יש לומר דזה חשיב רק אחריות אלים דמחלוקת הפוסקים אם חשיב אחריות ולאחר הפסח נקטי' לקולא דמחלוקת בירושלמי באחריות גמור לאחר הפסח ואם כן הוה ספק ספיקא בדרבנן: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שדמ. ב"ה יום ב' אח"ק במחובר כ"א למב"י תרנ"ו לפ"ק. שוכ"ט לכ' אהובי הרב המאוה"ג חו"ב כש"ת מו"ה משה מנחם נ"י הכהן אבד"ק יעזוף א) סבבוני טרדות רבות והיום הגיע עת לעיין במכתבו ורום מעלתו פלפל בחכמה דבר עם הארץ שחשב שבמה שהעמיד חמצו לבית חבירו וחבירו מכר די להפקיע מאיסור בל יראה. והי' שם ריפות שבאו עליהם מים אך לא נתבקעו. והם ספק חמץ וגם ודאי חמץ. ומעלתו אזיל ומייתי בשם חק יעקב סי' תנ"ג לאסור בזה לאחר הפסח. אך הקשה על זה מדוע לא יהי' מותר משום ספיקא דרבנן ויש להעיר מדברי רי"ף פ' כל שעה בקרובה להתבקע דיש מחלוקת שמואל ומר עוקבא. וכ' רי"ף דבאיסור משהו נקטי' לקולא ואם נחמיר משום ספק דרבנן הבא על ידי גלגול גם בהא דרי"ף יהי' אסור מטעם שהרי גוף השעורים אסורים: ב) אך יש ליישב בזה למה דקיימא לן חמץ משש שעות ולמעלה בס' ודוקא בפסח משום דכרת אוסר במשהו. וכן פירש"י בגמ'. ועל כן בספק חמץ דליכא כרת דאין עונשין מספק אינו אוסר במשהו. מה אמרת שמא קמי שמיא גליא דודאי חמץ הוא ואוסר במשהו. על זה נשיב דספיקא דרבנן הוא. מה אמרת הלא פסקי' על גוף השעורין שאסורים מחמת ספיקא דאורייתא. ע"ז נשיב שלא פסקנו שהם איסור כרת דעל ספק אין מחייבין כרת ודו"ק היטב. אבל בנידן דידן שפיר יש לאסור משום דבא על ידי גלגול ונכונים דברי הח"י: ג) אך יש בזה עוד כפלים לחושי' שהרי הריב"ש כ' בהשליך הריאה במזיד קונסין אותו כדין מבטל איסור והבהמה טרפה. וכן פסק הש"ך סי' ל"ט סק"י ע"ש. וקשה ניזיל בתר רוב שלא הי' טרפה ולא עשה איסור כלל שהשליך בלא בדיקה. ומה זה דמיון למבטל איסור שאחת הי' איסור בודאי. וכשם שסומכין על גוף איסור טרפה על רוב. כמו כן נסמוך על איסור קנס שכשירה היתה ולא עשה איסור כלל. וצריך לומר כיון שהוא לא ידע אם כשירה הוא לאיסור נתכוין. ובנזיר (דף כ"ג) בנזירה שלא ידעה שהפר לה בעלה ושתתה יין מכין אותה מכות מרדות. ועונשין על הכוונה לבד. הוא הדין דקונסין על הכוונה. הכי נמי כיון שספיקא דאורייתא הוא והי' מחויב לבערו ולא ביערו אף אם