אבני נזר אורח חיים שעב

קרקע שם כללי לכמה דברים בית שדה גן פרדס וכו' והסכים עמו בדרישה ואם כן למה נקיט ירושלמי שדה זו די שיאמר תנו שדה. ד) ולפי עניית דעתי העיקר כהחולקים ומירושלמי אין ראי' וגם מרי"ף אין ראי' ואדרבא קצת משמעות להיפוך. ונקדים הקדמה. דהנה נראה לי דבר ברור דאף בבית בביתי אני מוכר לך ומפורש במנחות מראהו עלי'. הנה דעל כל פנים קנה אחת. מכל מקום אם מת המקבל קודם שכתב לו אין הבכור נוטל בו פי שנים. ואמינא לה מהא דבבא בתרא (דף נ"ה.) בשדות המשועבדות למלך דחשיבו ראוי משום דשיעבוד המלך כיון שיכול למכור מבלי שיתבענו חשיבי כמוחזקים למלך ואצל החיים ראוי. וברמ"ה דאפי' הי' לו קרקעות הרבה וחייב למלך דבר מועט חשובים כל הנכסים ראוי כיון שביד שליח המלך למכור כל מה שירצה כל פורתא ופורתא הוה ראוי. וכן משמע בנמוקי יוסף שהובא בסמ"ע סי' רע"ח. וכל שכן בנדון דידן שתחילת קנייתו הי' כך שכל בית ובית ביד המוכר ליתן לו דהוה ראוי ולפי התוספתא שהביא במלחמות פרק כל שעה שאין הלוקח נוטל בראוי [הג"ה. מה שלמד מזה הרמב"ן כיון דמלוה חשיב ראוי אפילו גבה קרקע ממילא שמעינן וק"ו וכל שכן הוא דאי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא כלום הוא שאין אדם מוכר ונותן בראוי כבמוחזק עד כאן לשונו. קשה לי דבסוף השולח דלמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף חשיב הגוף לבעליו ראוי כיון דאידך בעל הקנין פירות כאילו הי' לו הגוף. ומכל מקום מפורש בבבא בתרא בן שמכר בחיי האב ומת הבן בחיי האב למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא קנה לוקח. מבואר דמת אב בחיי הבן קנה לוקח אף שהי' חשוב ראוי לבן כהא דסוף השולח. ועל כרחך מה דאמרה תוספתא דאין לוקח נוטל בראוי היינו במת מוכר קודם שהגיע לידו דומיא דבכור שאינו נוטל בראוי. ואם כן אם זבין מלוה ושוב גבה דבזה פליגי אביי ורבא שפיר יש לומר כאביי דלמפרע הוא גובה ומהני וצריך עיון] אם מכרו לוקח ומת קודם הבירור [ולפי משמעות רמב"ן אפי' בירר לו בחייו] לא קנה לוקח, ונראה לי עוד דשבח שהשביחו נכסים קודם שבירר לו הכל שייך למוכר. דכשם שכל פורתא הוי מוחזק למוכר וראוי ללוקח כך בכל פורתא יאמר המוכר ארעאי אשבח: ה) ואחר הקדמה הזאת נבאר דברי רי"ף ורש"י וזה לשון רי"ף בהכותב נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין וכו'. וכתב רי"ף דתנא קמא סובר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול עבדא לברורי' לההוא כל שהוא דלקני איהו שאר נכסי הלכך לא קנה בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה בנכסים כלום עצמו נחי לא קנה דלא פלגינן דיבורא. ור' שמעון סובר אף על גב דלא יכול לברורי' לההוא מידי ולא קנה נכסים עצמו קנה דפלגינן דיבורא. ויש לדקדק בדבריו דבדתנא קמא אמר וכפל לא קנה "ולא מידי" לא קנה בנכסים "כלום" ואלא בדר' שמעון כתב ולא קנה נכסים ולא כתב ולא "כלום". על כן נראה טעם הרי"ף הוא לתנא קמא דסבירא לי' לא פלגינן דיבורא וכיון דעד שבירר לו לא קנה שום נכסים לענין שיוכל להקנותן לאחר. ולפי מה שכתבתי אף לענין שבח. ונתבטלו מתנותיו במקצת בטלו כולם ולא קנה בנכסים. אך לר' שמעון מה שלא קנה בנכסים היינו שיחשב מוחזקים לו תיכף שיוכל להקנותם ושהשבח יהי' שלו. אבל מכל מקום מחויב ליתן לו אחת: ו) והשתא אתי הא דמנחות כהלכתא דפלגינן דיבורא מעתה לא קשה מירושלמי דירושלמי לשיטתי' כמו שהביא רי"ף פרק קמא דמכות דס"ל לא פ"ד. וכבר כ' במלחמות שדברי רי"ף צריכין תלמוד במה שהביא הירושלמי להלכה. ועל כן לדעת ירושלמי לא קנה כי אם במסיים נכסים ועוד יש לי בזה סברא דאפשר במתנות שכיב מרע כולי עלמא סבירי להו דלא פ"ד כיון דמתנת שכיב מרע דרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכיון שסוף סוף יתבטלו דבריו במקצת לא תניח דעתו במה שקצת יהי' קיים. ועי' בר"ן נדרים (דף פ"ב:) בטעמא דמאן דאמר מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה כיון דהפרה משום עינוי, ואינו בדין שיפר לחצאין דמעני לה טפי. הכי נמי אם יתבטלו דבריו במקצת ולא כולו יש לומר שיהי' לו עגמת נפש טפי אך עוד לא עיינתי בזה וצריך בדיקה עוד]. מכל בנדון דידן פשוט גם לדעת רמב"ם קנה והחמץ מותר בליהפקפוק: ז) ובדין ביטול ואנוס יחד. אשר האריך לדחות ראיית נודע ביהודה מירושלמי דנימא נפקא מינה בין איסור הפקיר חמצו לאחר הפסח משום הערמה או משום דהפקר עד דאתי לרשות זוכה בהי' אונס גם כן. דמשום הערמה מותר. אלא ודאי באמת גם משום חשש הערמה אסור אפי' הי' אנוס גם כן. ודחה מעלתו דטעמא דר' יוסי דבעי' עד דאתי לרשות זוכה גם בחמץ אף דאינו ברשותו וסגי בגלוי דעת דחשוב שלו משום דיכול להסיק תחת תבשילו, וזה אינו כלום דמדרבנן על כל פנים אסור. דאפי' שלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן ובלאו הכי לא הוטב בעיני פלפולו בזה כלל: ח) ומה שדחה ראיית הנודע ביהודה מהרב המגיד שהוכיח דאונס אסור מישראל שהרהין פת אצל נכרי לאחר הפסח אסור אף שהי' אנוס שלא הי' יכול לבערו שהי' ביד גוי. והקשה נודע ביהודה דמה אנוס הוא הלא בידו לבטל. א"ו אפי' ביטול אסור אף שלא הי' בידו לעשות יותר. ודחה מעלתו שאינו יכול לבטל כיון שאינו ברשותו עד כאן דבריו. למה יקרא זה אינו ברשותו וכי גזלו הגוי כיון דגוי מישראל לא קנה משכון שפיר חשיב ברשותו. ואף שיש דיעות שאף יותר מכדי חיובו אינו יכול הלוה להקדיש. היינו משום דבעל חוב קונה משכון יכול למכור בלי רשות בית דין מומחין וזה קנינו דמשום הכי חשיב שלו כמו שכתבו תוספות כתובות (דף צ"ו:) דאלמנה כיון שמוכרת למזונות שלא בבית דין חשיבה מוחזקת. והכי נמי במשכן כיון דיכול למכור בלי בית דין מומחין כדאי' בשלחן ערוך חושן משפט סימן ע"ג חשיב שלו. וזה ענין בעל חוב קונה משכון. שיכול למכור בלי בית דין מומחין ועל כרחך כיון דיכול למכור כל חלק משכון חשיב מוחזק בכולו. ולגבי לוה חשיב כולו אינו ברשותו מהאי טעמא אבל למאן דאמר גוי מישראל אינו קונה משכון חשוב כולו ברשות לוה: ט) מה שהקשה על ראיות הרב המגיד דאינו אנוס שיכול להקנות להגוי. לא קשה מידי. דמשהגיע זמן איסור אינו יכול להקנות. וקודם זמן איסור לא חל עוד החיוב עליו. ולא דמי למה שכתב הריב"ש