אבני נזר אורח חיים שעא

לגוי עצים ואש להסיק ונותנין לו שכרו באופן שבודאי יסיק. אך החילוק משום דבשבת אין האיסור כלל מפאת הנעשה בשבת שהרי מותר להתחיל מבעוד יום ושיוגמר בשבת. ואף שנעשה בשבת לא איכפת לן כיון שאינו עושה בשבת. וא"כ חזינן שהאיסור רק מפאת העושה על כן בעינן מעשה גמור. ועל כן בחמץ שהמצוה מפאת החמץ שיהי' מבוער סגי בגרמי. ועל כן כששוכר גוי להוציאו באופן שאין איסור מפאת השכירות יוצא מצות השבתה. והבאתי גם כן הראי' ממריצה לפני כלבו וממעמיד בהמת חבירו. ובתשובה ביארתי בזה ליישב קו' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל במכות (דף כ':) שמזמין ראשו חשיב לאו שיש בו מעשה. והק' ר' עקיבא איגר שהרי אינו עושה כלום. ואמרתי כיון שאף בלא מעשה כלל יש לאו בניקף שוב על המעשה סגי בגרמי דבשעה שמתחיל להקיפו ודאי ברי שיקיפנו וחשיב גרמי כמו מוסר ודו"ק היטב: י) מה שכתב בשם רי"ט אלגזי דמותר לפרוע חובו באיסורי הנאה. והק' כבודו מעול תחתי לאוצר יש לומר יין נסך שאני שאסור רוצה בקיומו. אך נראה דאיסור רוצה בקיומו אינו בסתם יינם. וראיה דהא גוי שנסך יין ישראל בכוונה מותר ליקח ממנו דמי אותו היין דיכול לומר דמי הזיקו שקילנא. הנה דאף שאינו מבערו שרי. וכן משמע ברמב"ם וטוש"ע דאינו מחוייב לבערו. ואיסור רוצה בקיומו נצמח מהא דמחוייב לאבד עבודה זרה ומשמשי'. עוד ראי' ברורה מפורע חובו בפירות שביעית שאסור משום לאכלה ולא לסחורה כל שכן באיסורי הנאה. שוב ראיתי ביורה דעה סי' קל"ב דפסק דאף בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. וע' בתשו' ביו"ד ה' מאכלי עכו"ם מה שכתבתי בענין זה: יא) ומה שהק' כבודו מהוכחת ר' עקיבא מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והא משכחת על ידי גוי. יפה תי' כבודו דהמשמעות שמותר בעצמו ויכולין לומר יותר ברווחא על פי דברי מרדכי פרק קמא דחולין לשיטת רבינו אלי' צריך לקשור בכל יום. מכל מקום חשיב קשר של קיימא משום דרחמנא קרי' קשר. ה"נ כיון דרחמנא קריי' תשביתו חשוב עושה בעצמו גם לענין שבת ויום טוב. אך הא ליתא בשלמא קשירה דתפילין דקשר שאינו של קיימא לאו קשר והכא קריי' קשר מוכח דמשונה קשר זה ואף בשבת חייב. אבל בחמץ דינא הכי דלענין ביעור חשיב גרמי מעשה ולענין שבת ויום טוב לא הוי מעשה: יב) אך מה שכתב כבודו עוד ליישב דברי מגן אברהם דלענין ביעור לא בעי רק השתדלות יתבער כמו במילה לכמה פוסקים. אינו דמיון דבמילה כתיב ימול בדגוש מבנין התפעל וכן תרגום אונקלוס יתגזר וע"כ כאשר צוה אותו אלקים דכתיב גבי אברהם מפרשינן שצוהו שיתגזר אבל בחמץ דכתיב תשביתו בעי' שיעשה הוא: יג) ולענין בר אווזות הגדולים ולבנים יראה לי דגדלות אינו שינוי וגם תרנגולים יש קטנים וגדולים ולבנים נמי נראה דלא חשיב שינוי לפי מה ששמעתי שגם בר אווזות שלנו יש מהם לבנים. והעיקר לדקדק אם נכנסין לתוך המים כמו שלנו שאם אין נכנסין לתוך המים חלילה להתירם. אך אם נכנסין לתוך המים המיקל לא הפסיד: ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר ואה"ע הק' אברהם. סימן שמב. ב"ה ב' נשא מ"ח למטמוני"ם תרנ"ה. החוה"ש לכבוד אהובי הרב החריף והבקי כש"ת מו"ה שמואל יצחק נ"י החבד"ק סאבטע. א) אתמול העברתי עיני על מכתבו באחד שמכר חמצו ועשה רשימה וכתב בשטר מכירה דיתר החמץ שלא נכתב ברשימה נתן לו במתנה כנהוג ואחר הפסח ראה כי הי' מונח עוד מין חמץ גמור בחדר ומכירה הנ"ל הי' על ידי הרשאה שהרשה לו לעשות כנ"ל עד כאן לשון השאלה. והמשמעות שהרשה לו גם על המתנה. אך מסופק מחמת שהרמב"ם כתב פכ"א מהלכות מכירה דבמכר חשוב זה דבר שאינו מסויים. ובפרק ג' מה' זכי' דעתו דבמתנה דבר שאינו מסוים אינו קונה. הגם שבמתנה מצייר באומר שדה מנכסיי נתון לך לא באומר מה שיש בבית זה. משמע לי' למעלתו הואיל ואתי עלה משום דבר שאינו מסויים. ובה' מכירה כתב דזה חשיב דבר שאינו מסויים. גם במתנה כהאי גוונא לא קנה. ואזיל ומייתי בשם הגאון ר' ברוך ז"ל פרענקיל שכתב להיפוך. אך מעלתו כמדומה לי' להיפוך כנ"ל: ב) ולדידי פשוט שדברי ר' ברוך נכונים ואדרבה מדמצייר הרמב"ם במתנה באופן אחר מכלל דבאופן שצייר במכירה לא חשיב במתנה (דבר שאינו מסויים. ואני הייתי מיקל בדיעבד גם במכירה באומר כל מה שיש בבית זה לפי מנהגינו שכותבין על פי שומת שלשה אנשים בקיאים. דבזה לא שייך טעם הרמב"ם שהוא כמשחק בקוביא. דהתינח אם פורט סכום דמים ואינו יודע אם תבן או זהב. אבל באומר על פי שומא כמה הוא שוה הוא מסחר אמת. שאם זהב יתן דמי זהב אם תבן יתן דמי תבן. וזה במכירה. אבל במתנה אי אפשר לחושבו כלל דבר שאינו מסויים. דדבר שאינו מסויים היינו שאינו יודע מה הוא קונה ואף שהמוכר יודע הלוקח אינו יודע. וכן בנותן קרקע מנכסיו שהנותן א"י מה יגיע למקבל מתנה אבל באומר כל מה שיש בבית זה דמסתמא הנותן יודע. שכל אדם בקי בשלו אך שמקבל מתנה אינו יודע. ובמתנה אין צריך דעת קונה רק דעת מקנה כמו שכתב הראב"ד ורשב"א דבדעת אחרת מקנה אין צריך כוונה לקנות. וא"כ מה איכפת לן מה שהקונה אינו יודע ועל כן מצייר הרמב"ם במתנה באופן אחר. ואפשר דבמתנה אם הנותן אינו יודע. חשוב גם כן אסמכתא כמו משחק בקוביא דאפשר אלו ידע שדבר יקר בתוכו לא הי' נותן אך בחמץ שאפי' חמץ יקר אם לא ימכר לא יהי' שוה כלום ואף חמץ יקר כזהב לא יהי' שוה אפי' כתבן. ואם כן לא הוי אצל הנותן דבר שאינו מסויים. ומצד המקבל לא איכפת לן במתנה כיון שאין צריך דעת מקבל וזה פשוט: ג) ובעיקר מחלוקת רמב"ם ור"י מיגאש עם החולקים עליהם בנותן קרקע מנכסיו שמקורו מדברי רי"ף ורש"י פרק קמא דגיטין. וכבודו הביא עוד מירושלמי פרק י"א דכתובות בשכיב מרע במסיים תנו שדה פלונית לפלוני. מוכח דבאינו מסיים לא קנה עד כאן הנה זה יקשה אף לרמב"ם לפי מה שכתב במגדול עוז החילוק בין הא דמנחות דבית בביתי אני מוכר לך דמהני. דהתם ידע על כל פנים שמוכר בית. אבל