אבני נזר אורח חיים שע

קנסו. אך במי' רמב"ן פסחים מפורש שהקנס לנגזל. ואם כן בנידון דידן נמי אסור בהנאה. ועיין בשיטה מקובצת בבא קמא (דף צ"ו:) בשם רמ"ה גזל חמץ ועבר עליו הפסח לא זה וזה עוברין בבל יראה ואף על פי כן קנסו. והוא הדין בנידון דידן אף שנלקח לבית הממשלה יר"ה: ב) ועל דבר אם מקיים העשה דתשביתו בהוצאה מרשותו שהשאגת ארי' סובר שאינו מקיים. ואפילו מכרו לר' יוסי הגלילי. אולם הרא"ש כתב להדיא בפרק כל שעה דלר' שמעון דחמץ בערב פסח מותר בהנאה מותר למכרם לנכרי ואין צריך להשביתו מן העולם אלא מביתו עד כאן. הנה במה שכתב השאגת ארי' דאף מכירה לר' יוסי הגלילי אסור. גם התוספות חולקין עליו שכתבו להדיא ריש פרק כל שעה דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף חמץ דיכול למכרו לנכרי. וכן משמע מדבריהם במה שכתבו דביטול משום הפקר. ובגמרא מקשה וכי משכחת לה לבטלי'. ומשני דלאחר איסורו לא מצי מבטל לי'. אבל אם הי' מועיל הביטול הי' יוצא בו: ג) אך בהוצאה מרשותו לרשות הרבים. גם לרא"ש אינו יוצא בו לאחר שנאסר משום שכבר הי' אינו ברשותו מחמת איסור חמץ. ומה יתן ומה יוסיף מה שעשהו עוד אינו ברשותו. ודוקא אם מוציאו מרשותו קודם זמן איסורו. שעדיין לא עשאו הכתוב כאלו ברשותו מהני הוצאה מרשות. ולא די זה שאינו מקיים עשה דתשביתו. אך גם בבל יראה עובר. ובגמרא דמקשה וכי משכחת לה לבטלי' דהיינו דביטול עושהו אינו שלו. ומשום איסור חמץ לא הוי רק אינו ברשותו. אך הוצאה מרשותו לאחר שהי' כבר אינו ברשותו לאו מידי הוא. וכך הם דברי הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן תמ"ה סעיף ב' עיין שם היטב. אך שם כתב דחמץ אינו שלו כלל. אך בקונטרס אחרון סימן תל"ה סק"ב ביאר דאינו הפקר גמור. ועל כן אי הוה מצי מבטל לי' לאחר זמן איסורו הי' מועיל עיין שם היטב. ועל כן מה שהוכיח השאגת ארי' ממתניתין דחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. דמבואר דהוצאה מרשות לא מהני. אינו הוכחה כלל כיון שכבר נאסר כדתנן עבר זמנו אסור בהנאתו. [הג"ה ור"י דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה כתבו כל הראשונים דלאחר זמן איסורו. לבד שיטת רש"י. ועלה קאי החכמים דאף מפרר וכו' ומפורש דחכמים איירי לאחר זמן איסורו. המעתיק] ועל כן שוב לא מהני הוצאה מרשותו: ד) והנה השאגת ארי' כתב דאף בבית המושכר לו אינו עובר מן התורה. וזה בודאי אינו דאין מצוות תשביתו ואיסור בל יראה חובת בית רק שלא יהי' החמץ ברשותו ומצוי בידו. וסבירא להו להגאונים דכשהוא בבית אחר לא חשיב ברשותו לגמרי ומעטי' רחמנא מדכתיב בבתיכם. אבל חצר המושכר דקונה לו משום חצר הוי ברשותו לגמרי. והרי בתוספות סוף פרק קמא דעבודה זרה יש סוברים בלא תביא תועבה אל ביתך אינו רק בבית בארץ ישראל, וכי יסברו הם שגם בחמץ אינו עובר רק בארץ ישראל. אך שאני חמץ שאינו עובר רק בשלו אם כן חובת הגוף הוא שלא הי' חמץ שלו. ובבתיכם מגלה שאינו עובר רק אם הוא ברשותו גם כן. ועל כן כשמושכר לו שהוא ברשותו לגמרי ודאי עובר: ה) והנה השאגת ארי' לפי שיטתו דהא דכתיב בבתיכם לאו משום שיהי' החמץ ברשותו רק חובת בית. אם כן אין ענין להא דעשאן כאלו הוא ברשותו דזה על החמץ ואכתי אינו עובר משום שהבית אינו שלו. אך לפי מה שביארנו שהכל משום החמץ. על כן לאחר זמן איסורו אינו מועיל הוצאה מרשות. אך לר' שמעון לפני זמנו ולר' יוסי הגלילי אפילו בתוך הפסח מהני הוצאה מרשות וכל שכן מכירה לנכרי והוא הנכון בדין זה: ו) מה שכתב בפשיטות דזה אינו יכול וזה אינו יכול אף דחייב בשבת אינו יוצא ידי מצוה במקום שצריך בעצמו. לא כן אנכי עמדי ובודאי ראיית כבודו משחיטה דלא מהני על ידי כשר ופסול ביחד. על כן סבירא ליה לחלק בין לחייב שהוא חומרא בין לצאת ידי חובתו שהוא להקל. אבל קשה לחלק בזה בדאורייתא רק החילוק [הג"ה וכבר נתבאר זה בספר אגלי טל] בין אם דנין על אדם העושה או על הפעולה הנעשה. שאם דנין על האדם נוכל לחשוב כאילו עשה כולו. כיון שבלעדו לא הי' נעשה. ואף דלגבי חבירו נחשב גם כן כאילו עשאו הוא מה איכפת לו בחבירו. אך הפעולה הנעשית מה חזית דשדת לי' בתר כשר שדי' בתר פסול. ועל כן לענין מצוה שאנו דנין על העושה שמקיים המצוה זה אינו יכול וזה אינו יכול מהני: ז) ויש ראי' מחצי עבד וחצי בן חורין שמקיים כל המצוות ולא אמרינן אתי צד עבדות ומפיק צד חירות רק משום שדנין על העושה חשיב שצד חירות עשה כל המעשה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול. רק שופר שצריך שישמע קול מבר חיובא ודנין על הקול. וכשבא משניהם אינו יוצא בו ובפוסקים מבואר גם במגילה דמינו אינו מוציא. והקשה בית יוסף דגם לעצמו לא יצא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבמגילה דאפילו לא השמיע לאזניו יצא ויוצא בדיבור לבד שהוא פעולה חשיב כאילו צד חירות לבד עשה כל הפעולה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול. ובתשו' רדב"ז חלק, ב' סימן תת"ח כתב ששמע תי' בשם אחד מהגדולים והתחלת דבריו משום שבמגילה יוצא אפילו לא השמיע לאזניו. אך סיום דבריו שבקריאת מגילה כל צד מוציא את עצמו. וזה אין לו טעם שהרי הקריאה בא מכח שניהם. ועל כן כתב הרדב"ז כי השומע טעה ותלה בוקי סרוקי באותו גדול. ובאמת כן הוא שטעה ואותו גדול בודאי אמר דיוצא בקריאה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול וכמו שכתבתי: ח) והנה בשלחן ערוך כתב דמינו אינו מוציא. ולא כ' דלעצמו אינו מוציא. יראה דחזר בו ממה שכתב בבית יוסף וסבירא לי' כנ"ל. אך לא פי' דמוציא דיש לומר דמדבר הוא שמוציא קול עי' סנהדרין (דף ס"ה:) וכשהקול מורכב ממי שאינו בר חיוב יש לומר שאינו יוצא ורפויי מרפיא בידי'. מכל מקום זה ברור דזא"י וזא"י יוצא בו ידי מצוה ג"כ: ט) ובמ"ש כבוד תורתו ליישב דעת השל"ה ומג"א דיוצא מצות תשביתו על ידי עכו"ם. כוון למה שכתבתי במק"א תמצאנו לעיל סי' שי"ט]. ואני ביארתי החילוק יותר מבורר דבנזקין דהאיסור משום ההיזק הנעשה חייב אף בגרמי במוסר וכהאי גוונא. אבל בשבת הרי מותר להראות