אבני נזר אורח חיים שסח

שיתננו לשליח בעדים. טעמא דידי' משום דשליחות דבר שבערוה לא מקיימא אלא בסהדי כמו דבר שבערוה גופה: ו) וראי' לזה דהא הר"ן סובר ריש פרק האומר דשליחות קידושין לא מהני בלא עדים. ואיהו סובר בהמגרש דעדי חתימה לבד סגי אלא שצריכין שיהי' לשמה. ואם כן קשה קושיא הנ"ל. דמה מקשה הש"ס על רבה כנ"ל. אלא ודאי הר"ן מודה דחשוב עדי קידושין אף שאין עדים על השליחות, רק דהשליחות גופה לא מקיימא אלא בסהדי, ואם כן אין ראי' מהרא"ש דפליג על הרמב"ם במה דמוכח מדבריו דחשיב עדים על הגירושין אף שאין עדים על השליחות וכן משמע מהרא"ש גופי' שכתב ששליח הולכה צריך למנותו בעדים. ולא כתב שצריך ליתנו ליד השליח בעדים. והעולה מזה. דחתימת יד שליח מהני: סימן של"ט. ב"ה יום ה' תרס"ז לפ"ק. שוכ"ט לכ' הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה חנוך נ"י אבד"ק לאסקרוב: א) דבר האיש שהי' מוכר יין שרף שלא כדת הממשלה יר"ה ותפסוהו השוטרים וחפשו אצלו ומצאו הרבה צלוחיות יין שרף כשר ממאנאפאהל ואינו כשר ולקחו הכל ורצו לעשות פראטיקאהל ובקושי גדול ותחבולות שלא עשו. ועל גוף היין שרף לא דיברו כלום כי הי' די להם במניעת העונש. וחשב או שלקחו השוטרים לעצמם או אפשר שיחזרו לו על ידי מעות שיתן עוד. זה הי' קודם פסח. ובפסח באו השוטרים אליו שיקח בחזרה היין שרף. ואם לאו יהי' מוכרחים לעשות פראטיקאהל. כי יראו לנפשם. ואמר להם כי בפסח אסור ליקח בחזרה ונשאר אצלם. ואחר הפסח נתנו לו בחזרה. והאיש הזה מכר חמצו כדין תורה. גם החמץ שיש לו במקומות אחרים. ונסתפק מעלתו שלא הי' יכול למכור שלא הי' שלו: ב) זה אינו חשש ממה נפשך שאם אינו שלו לא עבר בבל יראה. ולשון הרמב"ן פ' כל שעה שכתב באונס אף שלא עבר בבל יראה אסור. מגומגם. שמכל מקום עבר באונס. והקושיא שהק' הרמב"ן מחנות ופועלים ישראל שאסור לאחר הפסח אף שהוא של מוצאו אינו מובן דהא יאוש לכולי עלמא אינו קונה עד דאתי לרשות זוכה כדמוכח מהא דב"ק זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, אבל באינו שלו והוא הפקר גמור למה יאסור. ובגזל חמץ שאסור לאחר הפסח אף דלכאורה על אינו ברשותו אינו עובר כהא דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן כו'. משמע דחשוב שלו רק שאינו ברשותו ואף על פי כן אי לאו דעשאן כו' לא הי' עובר וכן כתב הרב בקונטרס אחרון מכל מקום שייך למקנסי' כיון דמכל מקום שלו הי'. דומיא דחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער. ולאחר הפסח אסור [ועוד דגם לגזלן שייך קנס כיון שרוצה להזיקו ואינו חושש לאיסור גזל ולאיסור חמץ שעבר עליו הפסח יחשוש דמומר לדבר אחד לא הוי כו' זה שמעתי בילדותי מאדמו"ר זצ"ל מגור]: ג) נשוב לנידון דידן. דממה נפשך אינו עובר. אם אינו שלו לא עבר. ואם שלו חל המכירה ואף דאינו ברשותו כ' בשיטה מקובצת ב"ק ל"ג. בשם הרא"ש שאם בא אחר כך לידו חל ההקדש למפרע, הכא נמי חל המכירה למפרע. ואף דמכל מקום הוא באחריות ישראל שאם הי' נאבד לא היה חל המכירה ולא הי הנכרי משלם לו. הלא מקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי שרי. ואף דנוהגין בשכירות. וביחד לו בית מחמירים כרי"ף ורמב"ם. לאחר הפסח אין להחמיר בזה. כל שכן לפי מה שכתב כבודו שעל פי דינא דמלכותא היין שרף למלך מכי תפסו השוטרים נעשה למלך ואינו עובר: ד) דבר האיש מכפר קשיוודע שנתן הרשאה למכור ולאשר האיש הזה הי' דר בכפר אחרת כ' שנה ובכפר זה הוא רק כחצי שנה. וכתב בהרשאה שם הכפר האחר וכן בשטר מכירה. נראה לי שאם מכר גם חמץ שיש לו במקום אחר. רק ששינה שם מקומו ובשינה שם מקומו בגט אף שפסק הרמב"ם שהגט בטל מן התורה. הב"ש סיים בצריך עיון לדינא. ואם אינו אלא מדרבנן. בשאר שטרות כשר. בפרט בזה שהי' שאר קנינים גם כן. וגם לדעת רמב"ם אינו מוכרח שיהי' שוה שאר שטרות לגיטין יש להתיר לאחר הפסח. ולרווחא דמלתא יבטלנו ברוב ויהי' היתר רבינו יונה גם כן: ה) וע"ד אשר לא מכר חמצו בכלל רק פרט בשטר מכירה עשרה בקבוקים יין שרף ואחר הפסח מנה ומצא י"א שיהי' דינו כדין המוכר דבר שאינו מסויים שדה משדותיו וכיוצא דלדעת רמב"ם פ"ג מזכי' הוא דיעה ראשונה בסי' רמ"א סעיף ד'] לא קנה. כיון שאין שום שדה מבורר שזה קנה. והכא נמי אין שום בקבוק יין שרף מבורר שזה קנה דעל כל אחת יאמר המוכר שהוא הבקבוק הי"א עד כאן דבריו. הגם כי יש חילוק ובדרבנן נקטי' להקל. כיון דלענין דינא נוקי בחזקת מרא קמא עובר בוודאי בבל יראה. אך עי' בתשו' הרי"מ חלק אורח חיים סי' ה' שהעלה בספק קנין מותר לאחר הפסח עיין שם באריכות כל שכן כאן ששכר המקום והגוי מוחזק: ו) ועוד נראה דינו של רמב"ם אינו אלא בקרקע שאינו יכול לחלוק כלל בלא שותפו. דיכול האחר לומר זה המקום בעינא. אבל במטלטלין דיכול לחלוק בשומת ב"ד הדיוטות כ"ש בכולם שוים דיכול לחלוק בעצמו שאין שום קפידא. ויכול ליקח בעצמו איזה שירצה. גם לדעת הרמב"ם י"ל שקנה. ואף שכל אחת אחריותו עליו. שאם יאבד אחת לא יתחייב הגוי לשלם שיאמר שהוא הי"א ואין הולכין בממון אחר רוב, יש לומר לדעת השיטה מקובצת סוף פרק קמא דכתובות דבגוי ליכא חזקת ממון שפיר נזיל בתר רוב. ועוד אפי' נאמר דאחריותו על ישראל הוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי: ז) ואשר חש לתשובת רשב"א בת"א סי' פ"ב לחוש בזה לברירה. באמת דברי רשב"א נפלאים בעיני מתחילה ועד סוף. דמה זה ענין לברירה. הוא מקנה אליו שיהי' לו אחת מהם. ואחר כך מחוייב ליתן לו ממה נפשך אחת. וגם התי' אינו מובן שמתרץ שיוכל לחול אחר כך. ואם כן נאמר שהמוכר יוכל לחזור קודם שנותן לו. על כן לדעתי אין ללמוד מדברי רשב"א אלו טרם נבין דבריו ומותר לאחר הפסח: