אבני נזר אורח חיים שסז

פרק קמא דפסחים ביוחנן חקוקאה דאמר לו צא ומוכרן בשוק ובירושלמי הביא הגירסא צא ומוכרן על פי בית דין. והקשה תוספות מפרק המפקיד עיין שם. ולהנ"ל יובן בטוב טעם דאם ימכור בעצמו ויועיל רק מטעם זכי' יוכל לומר לא בעינא לזכי' ויעבור מטעם הואיל על כן אמר לו למכור על פי בית דין ולא יוכל לומר לא בעינא דמה כח בית דין יפה כן נ"ל ליישב קו' מחנה אפרים: טו) ואולם דעת התוספות כיון דעל דעת כן נתן לו לשמור שיעשה לו כל הצורך חשיב שליח ולא יכול לומר לא בעינא. ותדע דהא לדעת המגן אברהם אם לא מכר חשיב פשיעה וחייב לשלם. ועל כרחך דגם זה בכלל קבלת שמירה. ואף לדעת האבן העוזר החולק כתב הטעם בשם דברי ריבות דחשיב גרמא במה שלא מכר. אבל בהא מודה דזה בכלל שמירה ודו"ק: טז) שוב עיינתי באבן העוזר ונראה מלשונו דזה אינו חייב מדין שומר כלל. לפי זה יש ראי' מדברי התוספות שאינם מצריכין בית דין למכירה דלא עבר בכהאי גוונא משום הואיל. גם יש לצרף דעת הפני יהושע דהואיל לא חשיב יותר מגורם לממון וקבלת אחריות. ובנידון דידן שגם הבית מושכר לגוי הוי לי' כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי. ואף דלפי זה גם הבית ברשותו מטעם הואיל. הא לענין הבית לא אתרבי גורם לממון. ודוקא אם החמץ ברשותו לגמרי עובר בקיבל עליו אחריות. גם יש לצרף דעת רש"י דהואיל לא מהני לעבור עליו בבל יראה. וכבר נתבאר ביורה דעה בכללי הוראה דבשעת הדחק סמכינן בדרבנן על יחיד במקום רבים. ומקורו מש"ס נדה דף ואו כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק: יז) סיומא דפסקא דאם הוא שעת הדחק כמו שנראה ממכתבו יש לסמוך על רש"י והפני יהושע הנ"ל. ובאם לאו אין דעתי להתיר. כי הראי' מהתוספות יש לדחות דמקרא דוהשבתו לו. ראה האיך תשוב לו דבר שאינו עושה ואוכל ימכור. נראה מזה שהתורה נתנה לו רשות למכור. והוא כאדם העושה בשלו וכאלו המפקיד צוהו למכור. והוא הדין כאן דהוא כמשיב אבידה. מה שאין כן בנידון דידן דמומר אין אנו מצווין על אבידתו [ועיין בחק יעקב סק"ז דכשהי' יכול המפקיד למוכרו. חשיב אבידה מדעת. לפי זה הוה להו להפוסקים לבאר דבכהאי גוונא אינו מועיל מכירתו לדעת האבן העוזר דלאו מדין שמירה מחויב למכרו. ויש ראי' מזה כהמגן אברהם]. והגם שלדעת הר"ן דמשום הואיל אסור לאחר הפסח לעניות דעתי אינו מוכרח. ובחידושיי הראיתי פנים דלא כוותי' אך אין כח בידי לחלוק על הר"ן. ומשמעות הפוסקים דלא כרש"י ופני יהושע הנ"ל. אולם בשעת הדחק יש לסמוך עליהם כנ"ל. ובשלחן ערוך סוף סימן תל"ד אם אין האיש בבית תבטל האשה אף לדעת הפוסקים ביטול משום הפקר ונאמר הואיל וצריך עיון: כ"ד הדו"ש הק' אברהם. סימן שלח. א) כתב המקור חיים סימן תמ"ח סק"ט דאם השליח מכר ביתו של המשלח ואגב קרקע מכר החמץ והשליח חתם עצמו בשטר מכר לא מהני. כיון דאינו מוכח הראי' מתוך השטר. ובעינן צירוף עדים שעשאו שליח. והראי' שבשטר לא מקרי ראי' וחספא בעלמא הוא עיין שם ב) ולבבי לא כן ידמה. דאם כדבריו אפילו יהי' עדים בשעה שמסר השליח השטר לא יועיל. כיון דלא מהני לראי'. וליתא כמו שאבאר. דהנה באבן העזר בסימן קל"א סעיף ו' אפילו נכתב לשמו אם נתנו לה בלא עידי מסירה אם לא נחתם לשמו הגט בטל. והוא מדברי הרמב"ם. ומבואר דכיון דלא ניתן בעידי מסירה וצריך לעידי חתימה. שוב צריך שיהי' נחתם לשמה. וכן דעת הר"ן בפרק המגרש ובחידושיו בפרק קמא. ולכאורה קשה על זה, דאם כן מה פריך הש"ס ריש גיטין לרבה אי ר' אלעזר כתיבה לשמה בעי חתימה לשמה לא בעי. הא איכא חשש שמא לא ניתן לשליח בעידי מסירה. [דהא להרי"ף והרמב"ם וסייעתם דמוכיחים מהא דהעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דבעידי חתימה לחוד מתכשר ע"כ דלא סבירא להו לסברת התוספות והרשב"א והרא"ש דמסתמא מסרו לה בעידי מסירה. ועוד דלשיטתם דבעידי חתימה לבד סגי. אם כן לפי טעותו דלא בעי לשמה. לא הי' צריך לעידי מסירה ליד שליח. ואם כן מהיכי תיתי שמסרו לו בעידי מסירה] ואם כן לולא עידי חתימה לא הי' מועילים עידי מסירה משליח לאשה מידי. דלא מהני לראי' דשמא אינו שליח כלל. אלא ודאי כיון דמבורר שבא מידי השליח מהני. והוא הדין בכתב יד השליח: ג) שוב ראיתי. שדבר זה מחלוקת בשלחן ערוך שהרמב"ם סובר בסימן קמ"א סעיף י"ב דגט בלא עידי חתימה שנמסר ליד שליח בלא עידי מסירה הוי ספק מגורשת דשמא שליח משקר. ומוכח דאם האמת כדברי השליח שהבעל שלחו חשיב שפיר עידי מסירה. ועל כן הרמב"ם לשיטתו לא קשה מידי. אבל להרא"ש שם סעיף י"א דאם השליח מודה שלא נתנו לו בעידי מסירה לא מהני. אם כן מוכח דבעינן עדים שבא לידו מהבעל. ואם כן חתימת יד השליח לא מהני אם אין עדים שעשאו שליח ולהרא"ש לא קשה מידי מהש"ס. דאיהו סובר דעידי חתימה לחוד לא מהני אלא משום דחזקה שנתנו לה בעידי מסירה. ואם כן עידי חתימה לא מעלים ולא מורידים ודו"ק. ואם כן יש לחוש להרא"ש: ד) אמנם נראה דהרא"ש יחידאה בדבר זה. והרי הרשב"א דקאי בשיטת התוספות והרא"ש דעידי חתימה לחוד לא מהני. ואף על פי כן כתב בפרק התקבל דעדים שאומרים בפנינו אמרה אינו אלא לברר השליחות ועידי קבלה להכשרו של גט. הרי דעדי אמירה אינם צריכים להכשרם של גט. ובלעדם הגט כשר. ואין צריך להעדים רק שהבית דין יאמינוהו שהי' שלוחה. ועיין שם ברשב"א בדיבור המתחיל הא מני ר' אלעזר הוא. ותראה שכן כוונתו בבירור: ה) ועוד נראה לי דאף הרא"ש שסובר שהבעל צריך