אבני נזר אורח חיים שסו

דאף דקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו. מכל מקום לא מהני בעל כרחי'. והדבר תלוי בדעתו כששמע: ו) ויותר יש להוכיח כן מדברי הר"ן הובא בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף קכ"ו) בהא דבכור שמיחה מיחה. דמהא שמעינן דמי שזיכה לחבירו מידי על ידי אחר. וקודם שנודע לו השביחו הנכסים. השבח לנותן כיון שלא זכה בה עד שישמע המקבל ויתרצה במתנתו עיין שם היטב. ואי רק גלויי מילתא בעלמא היא אמאי השבח לנותן. אלא ודאי הדבר תלוי בדעת המקבל אף שזכות הוא. ועיין ביבמות בשמעתא דחליצת מעוברת ולא יכולתי לבאר יותר ודי למבין: ז) והעולה מזה דכל הדבר בספק. אם יתרצה המקבל בשעת שמיעה חלה המתנה למפרע ואם לא נתרצה בטלה למפרע. ובתוספות גיטין (דף כ"ז:) דיבור המתחיל לאיזה שארצה אגרש דאפילו למאן דאמר יש ברירה פסול דוכתב לה לשמה צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה עיין שם. והנה כיון דבשעת כתיבה בעינן שיהי' מבורר ואילו בשעת שמיעה יאמר לא ניחא לי ובטלה הזכי' למפרע ולא יחשב לשמה כמו שכתבו התוספות (דף כ"ב) דיבור המתחיל והא לאו בני דעה נינהו. ועל כן אף אם תתרצה לבסוף. מכל מקום בשעת כתיבה אינו מבורר. ולא חשיב לשמה. וכמבואר בדברי הר"ן הנ"ל דעד שעת שמיעה הדבר בספק. ועל כן השבח לנותן אפילו נתרצה לבסוף כנ"ל: ח) ואין לפקפק דכשגילה דעתו מתחילה לא מצי מתי אחר כך דליתא. ובקדושין (דף מ"א:) דמקשה הש"ס מהא דחבורה שאבדה פסחה מנא לי' דמשוי שליח לשחיטת הפסח. והקשה הריטב"א קרא למה לי הא זכין לאדם שלא בפניו וכו' דשאני הכא דעשאו שליח וניחא לי', ותירץ דמדין זכי' הי' יכול למחות כששמע הרי דאף דגילה דעתו מתחילה יכול למחות עיין שם. ומדברי הריטב"א נמי מבואר דאין הטעם משום דאגלאי מילתא דלאו זכות היא. דאם כן כשגילה דעתו מתחילה הרי זכות הוא לו אז. וכל זה ברור: ט) ובזה יתפרשו דברי הרשב"א נדרים בשמעתתא דהתורם משלו על של חבירו דמה אתם לדעתכם. תדע שהאומר לחבירו תרום כו' אינש אחרינא שמע אזיל תרם כו' ואף על גב דניחא לי' שתיקן את כריו בתרומה לא מהני. ותמוה דזכי' מדין שליחות. ולא מצינו דתרומה בעי שליחות טפי משאר מילי. והא דבעי שיתרום לדעת דריש אלו מציאות דלא מהני כלך אצל יפות מבואר בתרומת הדשן סימן קע"ח משום דבשעה שתרם לא נודע אם הוא שלוחו: י) אך להנ"ל יובן בטוב טעם. דבזכי' נמי לא נודע אם הוא שלוחו עד שישמע ויתרצה. ודומה לההיא דאלו מציאות ודו"ק [ואין צריך למה שנדחק בקצות החושן בטעם דברי הרשב"א. ובריטב"א הנ"ל מבואר שלא כדבריו] ועיין ברשב"א קידושין בשמעתא דעבד בשטר על ידי אחרים. שהעלה במסקנת דבריו דאפילו בזכות גמור יכול למחות. רק בעבד כיון דיכול לגרש בעל כרחי' וזכות גמור הוא גם כן יכול לגרש בעל כרחי' על ידי אחרים עיין שם: יא) וראיתי במחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סימן ו' שהוכיח מההיא דחולין (דף פ"ג) בארבעה פרקים משחיטין את הטבח דפריך והא לא משך. ומשני בשזיכה על ידי אחר וקתני סיפא לפיכך אם מת מת ללוקח. והא יכול לומר לא בעינא לזכי'. ובר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה הא דלוקח כלים לשגר לבית חמיו. ואמר לו אם מקבלין אותם ממני הרי הם שלי ובאם לאו כו' ונאנסו בהליכה חייב. דטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הוא שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עיין שם היטב. ולפי זה יש לומר דהנה כיון שברשות לוקח הוא להתרצות בזכי' אם לחזור אם מת מת לו דחשיבא שלו עד שיגלה דעת שאינו רוצה במקחו. ואף שיש לחלק דהתם הי' מדעת לוקח. אבל הכא שזיכהו שלא מדעתו יכול לומר שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי והאיך יכול לחייבו שלא מדעתו. מכל מקום כיון שנתן לו המעות רק שלא עשה קנין בחפץ וכיון שחשיב שבחפצו של לוקח נעשה מעשה אין צריך לחזור המעות ועדיין צריך עיון בזה: יב) עוד הביא במחנה אפרים מהא דסוטה (דף כ"ה) משמע שם דאם קינא ב"ד לאשתו של מי שהלך למדינת הים אם בא לביתו אינו יכול למחול על קנויו למאן דאמר בעל שמחל על קנויו אין קנויו מחול. וברש"י שם משמע דהא דבית דין מקנין לה היא משום דניחא לבעל. מוכח דאינו יכול לומר לא בעינא זכי'. ולפי עניות דעתי נראה על פי מה דקיימא לן בפרק האיש מקדש בבית דין שהעמיד אפוטרופס לטובת היתומים לחלוקה והגדילו אין יכולין למחות משום מה כח בית דין יפה. וקטן כשלא בפניו דמי אף על פי כן אינו יכול למחות. והוא הדין בזה. ובר"ן פרק קמא דכתובות רצה לומר בקטן שהטבילוהו על דעת ב"ד אם הגדיל אינו יכול למחות משום מה כח בית דין יפה עיין שם. ואף דלא קיימא לן הכי. יש לומר דהא סברא דרבנן ולא מהני להקל באיסור תורה להתירו בבת ישראל. וכיון דנאסר בבת ישראל. הא אין כח בית דין יפה ופקע הגרות לגמרי: יג) הנה יצאנו קצת מענינינו ונשוב לנידון דידן. הנה כבר בארנו דגילוי דעת מהני בזכי'. אך אם רצה יכול לבטל הזכי' לומר אינו רוצה בזכי' ובנידון דידן נהי דמהני המכירה ואף לשכירות הבית דהוי זכות לו לעשות כל מה שיצטרך לזה. מכל מקום עובר משום הואיל אי בעי אמר לא בעינא אף שגילה דעתו מתחילה כדברי הריטב"א פרק האיש מקדש הנ"ל. ואף שיש לומר דכיון שאחר כך נתברר שהוא של נכרי לא קנסי' לנכרי משום שעבר הישראל בבל יראה. ואין לומר דשוב לא הוי גילוי דעת שרוצה במכירה דרוצה למכור כדי שלא יעבור. מה שאין כן במכירת אחר דלא יועיל להצילו מבל יראה כנ"ל משום הואיל מכל מקום במומר שבטח אין דעתו לאיסור רק להתירו לאחר הפסח. ולזה זכות הוא. והוי גילוי דעת ומועיל מכירתו. ואף שעבר לא קנסי' לחמצו של נכרי. אך בר"ן פסחים שהקשה אמתני' דנכרי שהלוה ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמוקמינן לה בדאמר לו מעכשיו. והקשה הר"ן דנימא הואיל ובידו לפדותו. והא מתני' לאחר הפסח קאי. אלא ודאי סבירא לי' להר"ן דשפיר הוי קנס לדידי' כיון שבידו שיהי' שלו. והכא נמי כיון שבידו לחזור הוי קני' לדידי': יד) ובמה שכתבתי יש ליישב קושית התוספות