אבני נזר אורח חיים שסה

לעלות. ולפי זה לכאורה איך מצינו ידינו ורגלינו במצוות ראי'. דבשעה שחל חיוב ראי' היינו בחג שוב אנוס הוא דאז אינו יכול לעלות. ובזה חילק רב אמי דמי שיש לו קרקע תיכף שעולה מביתו ומניח קרקעו על בטחונו של הקב"ה ומשליך קרקעו מנגד ועולה. תיכף המצוה מתחלת. שכן משמעות התורה דולא יחמוד איש את ארצך בעלותך. שילך מקרקעו לירושלים ולא יתיירא. אם כן המצוה משעה שהולך מקרקעו. וכיון שהמצוה גם קודם החג חל עליו החיוב מאז דהוה כמצוה שהגיע זמנה ומחויב לעלות. אבל מי שאין לו קרקע אף שיש לו שאר דברים מטלטלין יכול ליטלם עמו. ואם יטלם עמו לא עשה מצוה אז, ואם כן אין אז עליו חיוב מצוה שהרי מותר ליקח אותם עמו ולא נעשה אז מצוה. וכיון שאין חיוב עליו. שוב אינו מחויב לעלות כלל. ועל כן לא נשנה פטור זה בריש חגיגה. דשם לא נשנה רק אותם שאפילו הם בירושלים אין מחויבין לעלות. ועל כן עבדים משוחררים בכלל החיוב אף שבזמן שהיובל נוהג אין להם קרקע. אלא דמכל מקום כשהם בירושלים בחג הם מחויבים בראי': יז) ואף שפירושי מדוקדק בלשון ר' אמי. עדיין לא קבעתי בזה מסמרות. לפי שבתוספות ריש חגיגה לא משמע כן. דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי. ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחויב לעלות מי שאין לו קרקע. ולא משמע כן בתוספות ראש השנה (דף ו':) דיבור המתחיל הא ליתא בראי'. ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים. איתא שם מי שאין לו קרקע פטור מן הראי'. על כן עוד הפי' מפוקפק אצלי. דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן שלז. ב"ה יום ועש"ק נשא. שלום לכבוד הרב מו"ה שלמה נ"י האבד"ק וואלבראם. א) מכתבו אתמול הגיעני וצחוק עשה לנו לשאול אחר שבועות שאלה מפסח. ואולם לאשר אני מכירו מאז אמרתי להשיבו. תוכן שאלתו במומר שהורגל בכל שנה למכור חמצו ליהודי והיהודי לנכרי. ובשנה הזאת הי' במרחקים וכתב לאשתו הגוי' שתמכור להיהודי הנ"ל ותחתום על שמו. והתחכם כבוד תורתו לכתוב בעצמו שטר מכירה לנכרי ונדמה לו דחשיב כאילו הורשה ליהודי למכור לנכרי. וזו סברא רעועה וקלושה בעצמה. ובטח גם כבוד תורתו ידע זה. ובסוף מכתבו כתב דגם זכי' לא הוי כיון שהוא מומר ואיסור בל יראה במה נחשב אצלו. והחמץ יוכל למכור לאחר הפסח לעכו"ם. אלה דברי כבוד תורתו. ובמה דסיים אפתח: ב) לפי עניות דעתי נראה דחשיב זכי' אחר שגילה דעת שרוצה במכירה ובעירובין פרק חלק (דף פ"א:), נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. וכתב הרא"ש ז"ל והתוספות כתבו דאפילו זיכה לו על ידי אחר אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות מן החנוני מיד. וכל הזכיות שעושה חנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין לאדם אלא מדעתו. ודברים הללו תמוהים בעיני דהא דאמרו חכמים דאין מערבין אלא מדעתו. היינו משום דחשיבה לו קצת חובה כנ"ל. וזה שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני. ומאחר שאין קנה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא קנה עיין שם. וכדקיימא לן בשלחן ערוך סימן שס"ט. ועיין בטורי זהב במה שיישב דעת התוספות דיש לומר דלא ניחא לי' אלא בדידי'. ועל כל פנים למדנו דאף שמעשיו לא הועילו על כל פנים מועיל לגילוי דעת ושוב הוי זכי'. וכן נמי בנידון דידן דאף שלא הועיל שליחותו ממה נפשך הועיל מכירתו לנכרי מטעם זכי': ג) וברא"ש פרק האיש מקדש בהא דפריך דילמא ארצויי ארצי קמי הוכיח דמי שאמר לאחד לשדך לו אשה והלך וקידשה לו מהני מטעם זכי'. וכתב רבינו שמחה דאפילו הלך אחר וקידשה לו מהני וכן קיימא לן בשלחן ערוך כהרא"ש ז"ל ובתרומת הדשן סימן קע"ח בהא דאמרינן בחולין באמר לאחד צא ותרום לי ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם והוי לי' תורם שלא מדעת. והקשה בתרומת הדשן ממה נפשך יועיל מטעם זכי'. ותי' תרומת הדשן דאולי ניחא לו בזה שיודע דעתו אם מדה רעה או יפה. ועיין במשנה למלך פרק ד' מהלכות בכורות. ולמדנו מדברי כולם דגילוי דעת מהני לזכי' ואפילו עשאו אחר ואפילו מעשיו לא הועילו. וכההיא דפרק חלון הנ"ל: ד) וראיתי להקצות החושן סימן שפ"ב שהביא ראי' דעשה אחר שליחותו לא מהני. מהא דאמרינן פרק התקבל באמר לשנים כתבו ואמרו לסופר כתוב דלא מהני משום דמילי לא מימסרי לשליח. ואי אחר יוכל לעשות שליחותו אמאי לא מהני. ובאמת לפי עניות דעתי מהתם אינה ראי' דודאי בדבר שסתמא הוא חוב גמור כמו לגרש אשתו אומר אני שמא חזר אחר כך. ודוקא בשליחות גמור בעינן חזרה בפירוש. מה שאין כן באחר דרק משום זכי' וגילוי דעת אתינן עלה וכההיא דירושלמי דהגע עצמך שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. גם מה שדחה משום דבעינן שמיעת קולו. אמת הוא לדעת הרמב"ן. ומה שדחה בעצמו דחייתו אינו כלום עיין שם: ה) אך העיקר מה שנראה לי, דבגט אפילו באופן שאינו חוב גמור אין אחר יכול לעשות שליחותו מטעם זכי' אפילו לשאר פוסקים דבגט מהני שליחות שלא בפניו, דהנה הרב המגיד בפרק ד' מהלכות זכי' בשם הרמב"ן דמהא מוכח דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו הוא בשנתרצה כששמע. אבל לא נתרצה כששמע לא. וכן מבואר בכל הפוסקים. ויש לספק בדברים אלו אם הטעם משום כשמיחה אגלאי מילתא דלאו זכות הוא לדידי'. או הטעם דאפילו הוא זכות לא מהני אלא בשנתרצה ולא כשמיחה. ויש להוכיח כפי' השני מהא דכתב הר"ן. בפרק השולח בענין פרוזבול דהמלוה מזכה לו קרקע כל שהוא. דמהא מוכח דבכל מידי דזכות אין משגיחין במה שימשך ממנו חוב. ומיהו קיימא לן דיכול לומר לא בעינא לזכי'. עיין שם והנה יכול לומר לא בעינא. ואף דאין הוכחה שבעצמה הי' חוב אז. דעכשיו אמר לא בעינא הוא משום פרוזבול אבל גוף הקני' בעצמה זכות הי'. ואף שנמשך אחר כך חוב לא איכפת לו בהא. אלא ודאי הטעם כפשוטו