אבני נזר אורח חיים שסד

אף דנהנה כמבואר בתוספות (דף כ"א ע"ב) בסוף דיבור המתחיל עבר] לדידי אינו מוכרח. דיש לומר דחשיב מושבת דעכשיו אין כאן חמץ כלל. דנהפך להיות מצה. ט) ויש לומר דתלוי בסוגיא דמנחות (דף מ"ח.) בפודה קדשים במקדש אם חשיב כמכניס חולין לעזרה. דהש"ס משני חולין ממילא הויין עיין שם פרש"י. ולא חשיב מכניס חולין לעזרה. אך אחר כך מייתי ברייתא כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ. ופרש"י משום חולין לעזרה. ומשמע דלמסקנא גם ברייתא ראשונה דלא כרבי. דלרבי קשה דפריק לה היכא. וסברא דחולין ממילא הויין נסתר מברייתא דאין פודן אלא בחוץ. ומהיכי תיתי לשוויא פלוגתא בין הברייתות כיון דאיכא לאוקמא קמייתא נמי כראב"ש. ואם כן נקטינן דהפודה קדשים בפנים ועשאן חולין חשיב כמכניס חולין לעזרה כמו שפרש"י בדיבור המתחיל ואי דפריק להו גואי. הנה דאף שלא הכניס הככר שהוא חולין שכבר הי' הככר במקדש תחילה רק שהכניס חולין שבככר. שבתחילה לא הי' חולין במקדש ועכשיו יש חולין חשיב כמכניס הככר שהוא חולין. הכא נמי אף שלא ביער הככר שהוא חמץ רק שביער חמץ שבו שעכשיו הוא מצה חשיב כמבער הככר חמץ: י) אך לדעת הרמב"ם דפסק כרבי דשחיטה מקדשה ופודם בפנים. על כרחין סבירא לי' דברייתא ראשונה סוברת חולין ממילא הויין דפודה בפנים לאו כמכניס. אלמא דאף שהכניס חולין שבו דתחילה לא הי' חולין. כיון שלא הכניס גוף הככר חולין לא חשיב מכניס. הכא נמי אף שביער חמץ שבככר כיון שלא ביער גוף הככר חמץ לא חשיב מבער: יא) ובתוספות שבועות (דף י"ז) בטהור שטימא עצמו במקדש בהתראה אל תטמא לוקה בלא שהי'. דטימא עצמו חשיב כנכנס בטומאה. והוא כסוגיא דמנחות הנ"ל דעושה מקדשים חולין חשיב כמכניס חולין. הכי נמי עושה מטהור טמא כמכניס טמא וכשהוא עצמו עושה כן הוי כנכנס טמא. אך לדעת הרמב"ם דפודה קדשים בפנים ועשאום חולין לא חשיב כמכניס חולין. הכי נמי מטמא עצמו בפנים לא חשיב כנכנס טמא. וראי' שהביאו תוספות מנזיר. גם כן אינו לדעת הרמב"ם שהוא לא פסק להא דנזיר. ועיין רמב"ם פרק ו' מהלכות נזירות הלכה ח'. ומיושב קושית המשנה למלך על הרמב"ם פרק י"א מהלכות שגגות הלכה ד' עיין שם היטב בחי' הר"ן. סוף דבר דין המבטל לדעתי תלוי במחלוקת תוספות עם הרמב"ם. דלדעת התוספות הוי השבתה. ולרמב"ם לא הוה השבתה: יב) אך מה שכתב דאי לא הוי השבתה הביטול. שוב לא חשיב השבתה אחר כך מה שמבער אותם שהרי ביער היתר. זה ודאי סברא נכונה. ומכל מקום במה שכתב דבמה שביטל החמץ ברוב הוה מבטל העשה. ליתא שאפשר יערב עוד חמץ וקיימא לן חוזר וניעור ואחר כך יבערם. ואין לומר שיעבור על החמץ בבל יראה. שהרי כתבו התוספות דמשהה חמץ על מנת לבערו אין עובר עליו. ומותר לכתחילה. ביאור דבריהם. דאזלו לשיטתם שגורסים במכות ר' יוחנן אמר בטלו ולא ביטלו ריש לקיש אמר קיימו ולא קיימו וקיימא לן כר' יוחנן לגבי ריש לקיש. ולמאן דאמר בטלו ולא ביטלו אמרינן בפ' שילוח הקן קמ"א דכל כמה דלא בטלי' לא עברי' ללאו, והיינו דהוה רק ספק איסור. אם יקיים לבסוף אין כאן איסור כלל. ועל כן אם נתבטל העשה מאליו. לא עבר הוא על לאו ודאי. דמחמת מעשיו הי' ספק שמא יקיים. ומאן דאמר קיימו ולא קיימו סבירא לי' דהלאו עבר תיכף. רק אם מקיים הוא מתקן. ועל כן ודאי אסור לכתחילה לעבור על סמך שיתקן אחר כך. אבל למאן דאמר בטלו כו' סבירא לי' דאם מקיים אין איסור כלל. על כן אין חייב אלא בביטלו דוקא. ממילא אם דעתו לכתחילה לקיים מותר. ועל כן אף שהרבה פוסקים לא הביאו דברי התוספות. היינו דסבירא להו להלכה קיימו ולא קיימו. וכפי גירסת הרמב"ם והראשונים ר' יוחנן אמר קיימו כו'. אבל השתא דאליבא דמאן דאמר בטלו ולא בטלו קיימינן ודאי דמותר להשהות על מנת לבער. ואפשר לערב בהיתר שיערב חמץ של הפקר. ונמצא שעדיין לא נתבטל העשה לגמרי שעדיין יש מקום לקיים העשה: יג) ואין לומר שאם יערב חמץ ויהי' חוזר וניעור ויעבור על בל יראה על החמץ הראשון שחזר וניעור. ליתא שהרי נגד זה שגרם איסור יתקן למפרע גם כן שלא נתבטל העשה. ולא עבר על הלאו למפרע בהחלט. וכדאיתא בפ' שילוח הקן שם דכל כמה דלא בטלי' לא עבר על הלאו. וכיון דבשבת התערובות הוי תיקון נגד מה שקלקל בשוה. שוב מכריע מה שאחר כך יקיים העשה ויתקן הכל: יד) ואין לומר דאם נאמר שמותר לערב. אפילו אם לא יערב לא נחשב ביטלו. נמצא שבשעת תערובת זה לא גרם הקלת הלאו למפרע. ליתא דכיון דאם נאמר שאסור לערב יחשב ביטלו. ועל ידי היתר התערובת לא נחשב ביטלו. שפיר חשיב הקלת הלאו על ידי התערובת כמו שמוכח בתוספות פסחים (דף נ"ט.) בדיבור המתחיל אתי בתי' ריב"א שהותר לו להקריב כפרתו כדי שעל ידי זה יקיים מצוות פסח למפרע שיהי' ראוי לאכילה שיוכל להקריב ולאכול. ואף דכיון שהותר להקריב. שוב אף אם לא יקריב יקיים מצוות פסח. שהרי הי' ראוי להקריב. מכל מקום דוחה ההקרבה איסור השלמה. והכי נמי בנידון דידן: טו) ודבר מה שהעיר בדין מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. מהא דנדרים דכותים מחויבים בעלי' לרגל. והרי הם גרים ואין להם חלק בארץ. היטב דחה הרב החריף מו"ה מיכאל יוסף נ"י מקהלתכם שהרי הכותים נתגיירו לאחר שגלו עשרת השבטים ומאז שוב לא הי' היובל נוהג. וכשלקחו קרקע הוא שלהם לגמרי גוף ופירות: טז) ובעיקר דין מי שאין לו קרקע שאינו עולה לרגל. דיש כמה קושיות. הא' למה לא נשנה במשנה ריש חגיגה. הב' קושית הטורי אבן שם יעוין שם. אך לדעתי הי' נראה דהא דאין לו קרקע אין דינו ככל הני דנשנו ריש חגיגה. דבאמת מי שאין לו קרקע אם הוא בחג בירושלים מחויב בראי'. אלא שאינו מחויב לעלות לרגל. וכלשון רב אמי מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. שאינו עולה מביתו לירושלים. ואפרש דבריי. הנה בפרק מי שהי' (דף צ"ג:) מפורש דמי שהי' בחצות היום בדרך רחוקה נפטר מכרת. דבשעה שחל החיוב פסח אנוס הוא שאינו יכול