אבני נזר אורח חיים שסג

ביקש להשיב לו על איזה ספיקות במילי דפיסחא. אם כי הקשה לשאול כי ימים אלו יקרי הערך שעה ליום יחשב. עם כל זה לאשר ביקש מאוד להשיב לו להיות לו לעונג ושמחת יום טוב לקחתי מעט פנאי: א) על דבר אשר מסופק בהא, דבחמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. אם בלאו הכי אסור בהנאה כגון שהוא של כלאי הכרם. אם נימא דגם בזה עשאו הכתוב כאלו ברשותו לעבור עליו בבל יראה. או דילמא דוקא חמץ שקודם זמן איסורו הי' מותר בהנאה כו'. אבל בזה שבלאו איסור חמץ גם כן אינו ברשותו בהא לא עשאו הכתוב כאלו ברשותו. ולפי הצד הראשון מיישב קושית התוספות ריש פסחים על רש"י שפי' בדיקה שלא יעבור בבל יראה. והקשו בתוספות הלא הבודק צריך שיבטל וכיון שביטל למה לי בדיקה. וניחא לי' שמא ימצא חמץ של איסורי הנאה שאין בידו לבטל עד כאן תוכן דבריו: ב) אך זה אינו עולה לסיפא דמתניתין כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ואטו מכניסין בבית חמץ של איסורי הנאה. ולמה יצטרך לבדוק עבור זה. עוד כתב ליישב בזה שיטת הכלבו. ויש ליישבו בלאו הכי בחמץ שקיבל עליו אחריות. ג) ובעיקר הספק. בחי' כתבתי בפשיטות כפי הצד השני. ולאשר מעלתו מסתפק בזה. אביא לו ראי' מתוספות חולין (דף פ'.) בדיבור המתחיל שחיטה בהא דשחט אותו ואת בנו קדשים התראת ספק הוא שמא לא יזרוק דם השני והוה שחיטה שאינה ראוי' ורש"י מחקו דתיפוק לי' דשני פסול דמחוסר זמן הוא. ותירצו התוספות דכיון דאסר רחמנא אותו ואת בנו בקדשים גזירת הכתוב דללקי אף על גב דלאו שחיטה ראוי' הוא דהוי מחוסר זמן כיון דליכא פסול אחרינא עיין שם. והיינו דדוקא אם לא נזרק דמו לבסוף דהשתא אפילו לא הי' אותו ואת בנו לא הי' שחיטה ראוי' פטור על כן הוי התראת ספק שמא לא יזרוק דמו]. הרי דאף דגלי רחמנא באותו ואת בנו בקדשים דחייב אף דהוי שחיטה שאינה ראוי'. מכל מקום כשנולד פסול אחר שלא נזרק הדם בהא לא גלי קרא. והכי נמי בחמץ אף דגלי קרא דחשיב כאלו ברשותו. מכל מקום כשיש איסור אחר לא גלי קרא: ד) עוד ראי' מרמב"ם במעילה דיש שליח לדבר עבירה דיליף חטא חטא מתרומה. וכתב הרמב"ם דהיינו דוקא בקדשי בדק הבית. אבל אם הי' בשר עולה שנתערב בו איסור אחר אין שליח. והראב"ד שיבח דבריו. הרי דאף דגלי קרא דלאו דמעילה אינו מבטל השליחות לאו אחר מבטל. והכי נמי בנידון דידן אף דגלי קרא בלאו דחמץ דאינו מבטל השלו לענין בל יראה דעשאו וכו'. כשנתערב איסור אחר לא חשיב שלו דבלאו אחר לא גלי קרא. ויש לומר בזה טעם גם כן. דחמץ אם יחשב אינו ברשותו ויהי' מותר לשהותו יהי' גורם לממון על לאחר הפסח. דלענין בל יראה כממון דמי כמו חמץ שקיבל עליו אחריות. והדברים עתיקין. על כן עשאה התורה כאלו ברשותו. מה שאין כן באיסור כלאי הכרם דהוא איסור עולם. ואפילו יהי' מותר לשהותו יהי' אינו ברשותו: ה) ועל דבר אשר נסתפק במערב חמץ במצה מין במינו באופן שאינו עובר עליו בבל יראה. אם מקיים על ידי תערובות זה עשה דתשביתו. ודעתו נוטה דלא מקיים בזה עשה דתשביתו. ושוב נסתפק אם לאחר שנתבטל ביער כל התערובות אפשר, דלא קיים עשה דתשביתו כיון דנהפך להיות היתר ולא ביער חמץ כלל. ואם כן יהי' משכחת בחמץ בטלו לעשה. כגון שביטל החמץ ברוב מצה דשוב אין בידו לקיים העשה: ו) הנה דברים האלו כתובים בספר תשו' ר' עקיבא איגר סימן י"ט בהג"ה. אולם הוא הקשה כן לסוגיא דמכות ומעלתו כתב כן ליישב שיטת הרמב"ם. ובאמת שיטת הרמב"ם בלאו הכי לא קשה מידי. שהרי פוסק קיימו ולא קיימו. ואם נשתהה החמץ עד אחר הפסח לוקה. וכן כתב בתשו' חכם צבי סימן מ"ב. ולדעתי אם נשרף החמץ מאליו לא נתקן הלאו. כמו בשלוח הקן אם פרחה האם מעצמה דלוקה. כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ג מהלכות שחיטה הלכה ג'. והכי נמי לא נתקיים המצוה במה שהושבת מאליו. כמו כסהו הרוח דאף דנפטר מלכסות. מכל מקום לא קיים המצוה. מדקרי לי' [בפרק לולב הגזול] דחוי. והכי נמי בזה: ז) ואף דלכאורה יש לחלק דהכא מקיים העשה במה שאין לו חמץ ברשותו. ואפילו מי שלא הי' לו חמץ כלל גם כן מקיים העשה כמו שכתב בשאלות ותשובות מהרי"ק. ואם כן אפילו נשרף מאליו ניתקן העשה מה שאין לו חמץ. אומר אני דגם הא ליתא. דהנה בפרק אלו הן הלוקין אמר ר"י כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, ומביא ראי' לזה ממתני' דהבא אל המקדש טמא, ואנן קיימא לן לא תעשה שקדמו עשה אין לוקין. והא דהבא אל המקדש טמא לוקה, כתב הריטב"א בשם הרמב"ן דבשילוחו אינו מתקן למפרע רק על להבא שלא יטמא אחר כך המקדש עיין שם היטב. ולכאורה גם בחמץ איך מנתק העשה דתשביתו את הלאו. הא ההשבתה צריך שלא יעבור בבל יראה אחר כך. אבל איך מנתק למפרע. ועולה בזכרוני שר' עקיבא איגר ז"ל הקשה כן. אך באמת לא קשה מידי. דכדי שלא יעבור מכאן ואילך די שיחלקנו עד שלא יהי' כזית במקום אחד ולא בכלי אחד. ולא יעבור עוד מכאן ולהבא. ולדעת השאגת ארי'. אם יוציאנו מרשותו אפילו לאחר זמן איסורו לא יעבור מכאן ואילך [ודעת הרב מלאדי בשלחן ערוך אינו כן. אלא דלאחר זמן איסורו דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כו' שוב לא יוסיף תת כח אם מוציאו מרשותו. דבלאו הכי כבר אינו ברשותו ועשאן כאלו ברשותו] ומחמת חיוב תשביתו שחל על חמץ זה אינו יוצא עד שיבערנו מן העולם. ועל כרחך מה שמבערו מן העולם דוקא הוא רק מחמת לשעבר. ולפי זה אם אינו מבער בעצמו רק שנתבער מאליו דלא קיים עשה במעשה הביעור רק העשה מה שאין לו חמץ בפסח. הלא זה צריך שלא יעבור מכאן ולהבא. ואין חילוק בזה בין נתבער לגמרי בין אין לו כזית במקום אחד. ודומה אל הבא למקדש טמא. ודו"ק היטב: ח) ובעיקר הדין דפשיטא לי' לר' עקיבא איגר ז"ל דלא קיים העשה בביטול ברוב כיון שאינו מושבת מהעולם. [ומעלתו כתב דתשביתו שלא כדרך הנאתן דהיינו אכילה. אטו ביטול אכילה הוא. אם תאמר דנהנה מביטול שהותר באכילה הלא אפילו במכירה לגוי לר' יוסי הגלילי קיים העשה