אבני נזר אורח חיים שס

לגמרי משום לאו דלא תאכל עליו חמץ כיון דאינו שלו [דאם הי' שלו הי' מצווה בתשביתו] והנאה אחרת אסור משום לאו דלא תאכל עליו חמץ וגם לדידה לאסור בכל הנאות לבד המכירה שתחול בלילה. וכיון דלא נסתלק האיסור שעה ששית מן העולם ואינה יכול להקנות לה על כן אינה מקודשת. והשתא מיושב קושיא הנ"ל מנא לן דאינו יכול לבטל. דילמא שאני הכא דאינו שוה לדידה ממון. ולהנ"ל ניחא דבאמת שוה לדידה ממון דיכולה למכור החמץ שיחול המכירה בתחילת הלילה, ועל כרחך משום שאינו יכול להקנות והוא הדין דאינו יכול לבטל: כה) והשתא מיושב הא דמייתי מדרב ולא מדר' יוחנן. דר' יוחנן סבירא לי' בפרק כל שעה כר' שמעון בלאחר זמנו ויש לומר דגם בלפני זמנו פוסק כר' שמעון. ולר' שמעון כבר כתבנו שגם הנשים מצוות בעשה דתשביתו, ויש לומר הא דאינה מקודשת משום דאינו שוה ממון ואין ראי' דאינו יכול לבטל אבל בפרק כל שעה לא רצה רק להוכיח דאינו יכול לקדש. וזה עדיף להוכיח מדר' יוחנן דאף דסבירא לי' כר' שמעון ומותר בהנאה מן התורה עד הלילה לר' שמעון אף על פי כן אינה מקודשת: סימן שלד. א) בשאגת ארי' סימן פ' האריך לחלוק על התוס' במה שכתבו דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו. והקשה מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. שאם יקרא לה שם תחילה אם תחמיץ יעבור על בל יראה. והא יכול לשהותו כדי לבערו בחוה"מ. ודוחק לומר דבשביעי של פסח. דאם כן הי' לו לפרש. ולענין מה שהוכיח ר' יהודה דאם לא כן איך חשיב חמץ בר דמים משום שיוכל לפדותו להסקה תחת תבשילו הלא יעבור בבל יראה. אלא ודאי כיון שפודה על מנת לבערו אינו עובר עליו. דחה בשאגת ארי' משום דיכול לפדותו פחות פחות מכשיעור. ולשורפו קודם שיפדה חצי שיעור הב': ב) ותמהני דכל שכן דיש עצה זאת להפריש חלה בטומאה. שיחתוך השיעור שרוצה להפריש חלה לחתיכות פחות פחות מכשיעור. ולא יניחם במקום אחד. ובמקום שלא יתקבצו יחד. ובית אין מצטרף. אלא ודאי פחות מכשיעור. מדרבנן צריכה ביעור. ואפי' ביטלו. וכמה שכתבו האחרונים סי' תמ"ב ואם כן אזל לי' דחוי השאגת ארי'. ומוכח דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר: ג) ומה שהוקשה לו מכיצד מפרישין נראה לי ליישב. דלמאן דאמר שעובר בבל יראה משום הואיל אי בעי מיחשיל. יש לומר למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ובתחילת השריפה שנחרך ושוב אינו ראוי לאכילה. אינו יכול לישאל דהוי דומיא דאכלה כולה ולא נשתייר ממנה כזית. כיון שלא נשאר שיעור אכילה אינו יכול לישאל. הכי נמי בנחרך. ואינו ראוי לאכילה עוד. דאינו יכול לישאל. והוי אז אינו שלו. ונפטר אז מלשורפו לגמרי. ובשעת שריפתו לגמרי. דאז עיקר המצוה. אינו שלו. ואינו מקיים המצוה ועיין בר"ן גבי חרכו שכתב דלא נפיק מאיסורי' עד דשריף לי' לגמרי ובוודאי אין כוונתו במה שכתב מאיסורי' מאיסור הנאה. דהא אפי' לאחר ששרפו לגמרי. עדיין אסור בהנאה וכל שכן דלא קיים מצות תשביתו במה שחרכו, ולאחר שנחרך עד שאינו ראוי לאכילה. ואינו יכול לישאל ואינו שלו. ולא מקיים מצוה בשריפה ואינו מנתק הלאו: ד) ולמה דבעי למימר טעמא דר' אליעזר משום טובת הנאה ממון נמי יש לומר. דמשעה שנחרך ואינו ראוי לאכילה. אין בטובת הנאה דידי' שוה פרוטה. ולא חשיב שיש לו חלק וזכות בחמץ דומה למה שכתב רש"י בסוכה פרק ב' דהא דחכמים מוכיחים דיוצא בסוכה שאולה מדכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת ופרש"י אף דלא מטי שוה פרוטה לכל חד, ביאור דבריו דאפי' מה שאינו שוה פרוטה חשוב שלו. דאם לא כן ערבה שאין בדמי' פרוטה לא יצא בה ידי לולב. אך סוכה שיש לה דמים והוא אין לו בה פרוטה שאין טובת הנאה שוה פרוטה לא חשיב שלו. ולא יקיים המצוה בשריפה. ואתי שפיר למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה: ה) ואם תאמר אכתי קשה לחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח. נראה לי דר"א לשיטתו על כרחין אית לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, שהרי ר' יהודה דן חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. וחכמים השיבו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו'. והקשה בשאגת ארי' דמכל מקום יהי' מחוייב להשליכו לים כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא דלאחר שפירר ומטיל לים אינו לא נראה ולא מצוי. ומה שתירץ בשאגת אריה דאי משום הא סגי במוציאו מרשותו כדעת הגאונים. אינו לפי מה שכתב הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו. שדין הגאונים באינו ברשותו קודם שנאסר. אבל אחר שנאסר ועשאו הכתוב כאילו ברשותו. מה יועיל מה שמוציאו מרשותו. והא בלאו הכי אינו ברשותו והכתוב עשאו כאילו ברשותו: ו) אך נראה ליישב דבל יראה ובל ימצא הוא עובר ממילא. ואם יפרר ומטיל לים יבטל העשה דתשביתו בידים. מוטב שיעבור בשב ואל תעשה. ואף דבל יראה ובל ימצא בכל רגע. ועשה דתשביתו עובר רק פעם אחת שב ואל תעשה עדיף: ז) וראי' מהא דעירובין (דף ק') עלה באילן לא ירד. דמוטב שישב באילן כל השבת ויעבור כל השבת בשב ואל תעשה משירד ויעבור פעם אחת בקום ועשה אך חלי לה התם בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתן ארבע. דלר' אליעזר דאמר ינתנו במתן ארבע הכי נמי ירד עיין שם. ואם כן לר"א לשיטתו לא שייך כל דין וכו'. דיהי' מחויב להשבית כדי שלא יעבור מכאן ולהבא. נמצא דלר' אליעזר אין ביעור חמץ אלא שריפה)