אבני נזר אורח חיים שנט

מעשה של איסור. ומכל מקום מוכח דהנאה בלי שום מעשה אין איסור. ואם כן אם ימכור החמץ לגוי לאחר חצות שיחול המכירה משתחשך ואז יתחייב הגוי מעות המקח. לא עבר על לאו דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בערב פסח אחר חצות. דהוי מעשה בלא הנאה. ולא עבר על לאו דלא יאכל חמץ דכתיב בפסח עצמו דהוה הנאה בלא מעשה. והני שני לאוין נמנין במנין המצוות לשתי מצוות. ושני מיני איסורין. בערב פסח אחר חצות משום קרבן פסח דעליו על קרבן פסח קאי. ובחג המצות משום החג. והוא דומיא דיום טוב ושבת שתי קדושות. וכי היכי דמותר לבשל מיום טוב לשבת דיום טוב תחילתו בלא סופו ושבת סופו בלא תחילתו. הכי נמי ערב פסח מעשה בלא הנאה ופסח עצמו הנאה בלא מעשה.) וכיון דיכול ליהנות בו. כהאי גוונא הוי שלו וחל המכירה ועל כרחך הא דחמץ אינו ברשותו לאחר חצות, הוא משום העשה דתשביתו, והנה לפי מה שכתבתי לר' יהודא אין נשים מצוות בעשה דתשביתו וחמץ לאחר חצות לנשים הוי ברשותו לר' יהודה: כד) והנה בהא דמכרן לאיסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת לדעת רש"י והרמב"ם הדמים אסורים למחליף עצמו למקדש ומכל מקום כיון דלדידה מותרין מקודשת [ועיין בר"ן סוף פרק האיש מקדש דמדמי לה לקידש בגזילה לאחר יאוש דכיון דהיא קנתה ביאוש ושינוי רשות מקודשת] ולכאורה הכא נמי הלא לדידה יהי' היתר הנאה דיכולה למוכרן כהאי גוונא כנ"ל. אך התירוץ הנכון דכיון דלדידי' אסורין הוה אינו ברשותו לדידי' ואינו יכול להקנותו לה. ועל כן אין האשה קונה החמץ. שהרי הם שלו. דנהי דאיסורי הנאה אינו ברשותו. מכל מקום הוא שלו ואינה יכולה לקנותו בלי הקנאתו והוא אינו יכול להקנות שאינו ברשותו והא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. היינו טעמא משום דאף למחליף עצמו אין הדמים אסורים אלא כל זמן שלא נתנם לאחר והם שלו מחמת איסור הנאה. דנמצא נהנה ממה שהחליף. אבל לאחר שנתנם לה גם לדידי' מותרין. וכיון דהא דלמחליף עצמו אסור הוא רק קנס דרבנן, לאחר שפסק האיסור חשבינן כאלו לא נאסר מעולם [ומצינו כזה בכמה מקומות. האחד. הא דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ולא נאסר לאחר שתיקנו מיגו דאיתקצאי בין השמשות כתבו רש"י ותוספות ביצה (דף ל"ד:) משום דאיסור הפרשת טבל דרבנן על כן לאחר שכלה האיסור חשבינן כאילו לא נאסר מעולם ועיין בתוספות (שם ל"א:) דדוקא בטבל שלאחר שתיקנו מסתלק המוקצה מכל וכל יעוין שם. ובהכי ניחא הא דמוכיח בנדרים (דף מ"ז:) דחליפי חליפין מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת עיין שם היטב בר"ן שפירש דאי חליפי חליפין אסורין היתה אשה אסורה למקדש ואינו מובן דאטו מתני' בהיתר האשה לבעלה קאי, הלא עיקר קידושין לאוסרה אעלמא. ומה בכך אם אסורה למקדש. מכל מקום אהני קידושין לאוסרה לעלמא. ולפי מה שכתבתי ניחא דאם תמצא לומר דעדיין איסור החליפין קיים לגבי האשה ולא מסתלק האיסור מן העולם, אם כן איך הי' יכול להקנות לה הדמים ודו"ק. עוד מצינו כן באסרה האשה ידי' על בעלה דלאחר שנתגרשה חל הנדר ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. משום דמן הדין הי' ראוי הנדר לחול מחיים דבעל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. על כן לאחר גירושין שנסתלק תקנת חכמים חשבינן כאלו לא הי' התקנה מעולם והי' דבר שבא לעולם] אבל במקדש משש שעות ולמעלה אף דלדידה הותר הנאה באופן הנ"ל, כיון דלדידי' איסור הנאה מן התורה משום העשה דתשביתו אינו יכול להקנות ואף בשעה ששית דרבנן כיון שלא נסתלק האיסור שעה ששית מן העולם ואף דנסתלק האיסור משום תשביתו לדידי' כיון דאינו שלו והאשה אינה מצווה. מכל מקום הלא החמץ דאורייתא רק הזמן דרבנן ואיסור הזמן לא נסתלק גם לגבי חמץ זה לאסרו בהנאה לדידי'