אבני נזר אורח חיים לו

גמר מצוותה כגון כתיבת תפילין. בישראל אין צריך לברך והכא בהא פליגי ר' נחמן סבר חובת גברא הוא. והעשי' לאו היינו גמר מצוותה. ורב חסדא סבר חובת טלית הוא ועשייתה גמר מצוותה. היינו דר"ח דסבר חובת טלית הוא הקשה דרב אדרב. דאי לאו דאמר רב ציצית בנכרי פסולה לא הוה קשיא לי'. דיש לומר רב תרתי בעי עשייתה גמר מצוותה [וכדמוכח מכתיבת תפילין] פסולה בנכרי. דלרב אין הוכחה ממילה. דרב מיפסל פסול. ורב נחמן משמי' דרב סבר חובת גברא הוא על כן אף דפסולה בנכרי אין צריך ברכה אמר לי' רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה. אמר רב מנין לציצית בנכרי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם. אחרים יעשו להם עד כאן. והנה ללישנא קמא דציצית בנכרי פסולה. על כורחין סובר רב חובת גברא הוא. מדר' נחמן אמר משמי' ציצית א"צ ברכה. ושמואל הא סבר חובת טלית הוא דאמר שם (מ"א:) כלי קופסא חייבין בציצית. אם כן קשה היכי מוקי פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דתנא קמא ורשב"ג. הא בין רב בין שמואל כרשב"ג אתיין. דרב דאמר ציצית עשי' לשמה בעי טוי' לשמה לא בעי. לטעמי' דחובת גברא הוא. והוה לי' עשי' רק הזמנה. דהמצוה הוא בשעת לבישה [וראי' לזה דבסוכה (דף ט'.) מדמי הש"ס עשיית ציצית לעשיית סוכה. דהקשה לפי פירש"י מרב דבעי עשי' לשמה. לבית הלל דמכשיר סוכה ישנה. ועשיית סוכה מפורש בפוסקים דחשיב רק הזמנה דאינה נאסרת עד שישב בה. ואם עשיית ציצית עדיפא מהזמנה לא הוה מקשה מידי] וטוי' הוה לי' טוי לארוג דלכולי עלמא לאו מילתא. ושמואל לטעמי' דחובת טלית הוא הוי עשי' מצוה גופה וטוי' הזמנה. אבל למה דמוקי מילתי' דרב כרבנן קשה למה בעי עשי' לשמה. [ואפילו תימא דבהא טעמי' דרב מדכתיב תעשה לך לשם חובך. מכל מקום במה דלא בעי טוי' לשמה כרשב"ג נמי אתיא]: ל) אשר על כן מוכרח דהש"ס קאי אליבא דרב מרדכי דרב מכשר בנכרי. ולדידי' לרב נמי חובת טלית הוא ואין צריך ברכה משום דכשירה בנכרי. וכל שכשירה בנכרי סבירא לי' לרב אין צריך ברכה. דלרב ליכא לאותבי' ממילה. וכן משמע מפרש"י שכתב אתון הכי מתניתו לה על כן קשיא לכו דרב אדרב. משמע דלדידי' ליכא לאותבי' כנ"ל. ומשמע דסבירא לי' לרב מרדכי אליבא דרב חובת טלית הוא. דאי חובת גברא הוא אפילו פסולה בנכרי אין צריך ברכה כדמוכח מכתיבת תפילין. ועל כן כיון דבין רב בין שמואל סבירא להו חובת טלית הוא. על כרחך פלוגתייהו דרב ושמואל בטוי' לשמה כתנאי. העולה מזה דסוגיא דמנחות קאי ללישנא דרב מכשיר בנכרי ולא מצינו דפליגי עלי' שום אמורא לא) והנה לכאורה קשה לפי מה שביארנו דתנא קמא דלא בעי עיבוד לשמה דוקא בבתים משום דלא בעי עיבוד כלל. אבל בקלף דבעי עיבוד אף ת"ק מודה דבעי עיבוד לשמה. אם כן בציצית דבעי טוי' גם תנא קמא מודה דבעי לשמה. [ואף דלהרמב"ם דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה משום דחובת הבית הוא ואם אין בית אין מזוזה. הוא הדין דיש לומר כן בציצית דאם אין טלית אין ציצית. מכל מקום מהא דלא בעי עיבוד בבתים של תפילין אין דמיון כלל לציצית]: לב) אך נראה דהנה לכאורה קשה אשמואל דבעי טוי' לשמה מסוכה ישנה דכשירה ולא בעי לשמה דלא עדיף טוי' בציצית אף דחובת טלית מעשי' בסוכה דחובת גברא דזה וזה הזמנה. ואין לומר כתי' הש"ס בסוכה גדילים תעשה לך לשם חובך. דהא מקשה הש"ס שם סוכה נמי הא כתיב תעשה לך. ומשני התם למעוטי גזולה. וחזר ומקשה הכא נמי למעוטי גזולה. ומשני כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ולפי סוגיא דהכא דועשו להם ללמדינו דציצית בנכרי כשירה. וליכא למעוטי מלהם גזולה. ושוב איצטריך לך למעוטי גזול ואין ללמוד מלך לשם חובך. וקשה לשמואל מסוכה ישנה. על כרחך מוכרח לומר דטעמא דשמואל דבעי טוי' לשמה כדי שיתול שם שמים על הציצית דהזמנה מילתא. אבל בסוכה קודם החג דומה לעגלה ערופה קודם ירידתה לנחל איתן כיון שעדיין אינה ראוי' לעריפה לא מתקדשה אלא בירידתה והכא נמי כיון שבשעת עשי' אין זמן מצוה. ומה לי שאינו זמן מצוה מה לי שאינו מקום מצוה. ועוד דלשון הש"ס מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר חג הסוכות לה'. מכל מקום אינם אסורין אלא כל שבעה בזמן מצוה לא קודם לכן. וכיון שלא נתקדשה בשעת עשי'. איך יועיל העשי' לשם מצוה שתתקדש אחר כך. הא למה זה דומה לנפש שבנאו לשם חי ופרש"י לכשימות יקבר בו. ואחר כך הוסיף בו דימוס אחד לשם מת כלומר לאחר שמת. דדימוס זה אסור וכל הנפש מותר. הרי דמה שבנה בעודו חי לא הוה הזמנה אחר כך כשמת כיון שלא הי' הזמנה בשעת עשי'. הכא נמי בזה דבשעת עשיית סוכה לא היתה הזמנה כנ"ל שני הטעמים. וכן משמע בחי' הר"ן שכתב דבעגלה ערופה ירידתה לנחל איתן הוא הזמנה. ולמה לא חשיב הלקיחה למעשה. הגם דבשעת מעשה הלקיחה לא נאסרה כיון שמחוסר ירידה אבל לאחר ירידה שוב תאסר מחמת הלקיחה. והוה לי' לחשוב הלקיחה להזמנה. או שניהם יחד. אלא ודאי כיון דבשעת לקיחה לא היתה הזמנה. דאינה במקומה ומחוסר ירידה גם אחר כך לא הועיל. הכא נמי כיון דבשעת עשי' בחול לא הי' הזמנה דהוי טוי לארוג. גם אחר כך בהגיע החג לא נאסרה: לג) ויותר מבואר ראי' לזה על פי מה שכתבו התוס' ע"ז (דף מ"ז:) ד"ה אבן והובא בדברינו לעיל (אות ג' ד') דבגוף ע"ז אף דאסורה מיד. מכל מקום אינה נאסרת בהזמנה קלה אלא בעשי' גמורה. והנה בתוס' ע"ז (דף י"ב.) דאף דדמי ע"ז ביד נכרי מותרין. מכל מקום כשמקצה הגוי הדמים לצורך ע"ז אחרת אסורין הדמים עיין שם. ולכאורה תמוה דהא אין הקדש לע"ז. אך הדבר נכון על פי מה שכתבו התוס' בשמעתין דבגוף ע"ז הזמנה מילתא הוא. ובשמעתין דמעות לצורך המת הוי הזמנה מעליא. ולאו כמו טוי לאריג. כיון דחזי לקנות במעות בגד של מת. ואם כן כשמכר לקנות בדמיו ע"ז הוי הזמנה לגוף ע"ז [לא זכיתי להבין דאם כן אפילו כשמזבין חפץ בעלמא כדי לקנות בדמיו ע"ז נמי נימא דנאסר מטעם הזמנה. ולמה דוקא כשמזבין ע"ז. ואפשר דלא חיישינן דלקנות בדמיו ע"ז מתכוין. רק כשמזבין ע"ז יש סברא לומר דודאי אי לאו דלקנות בדמיו ע"ז לא הוה מזלזל בי' למוכרו. המגיה] ולפי דברי התוס' הנ"ל דבגוף ע"ז לא סגי בהזמנה קלה רק עשי' מעליא. ממילא מוכח דמכירת הע"ז ליקח המעות לשם ע"ז חשיב הזמנה מעליא כמו עשי' גמורה. והוא הדין לקיחת העגלה ערופה שלוקח בדמים עגלה ערופה. דכיון דמוכר חפץ להשיג ע"ז חשיב עשי' גמורה. כ"ש או עכ"פ הוא הדין הקונה עגלה ערופה דחשיב עשי' גמורה. אלא שאינה נאסרת עדיין דמחוסר ירידה. מ"מ לאחר ירידה שוב תיאסר מחמת