אבני נזר אורח חיים לה

ולא דמי למזוזה דתנא קמא מודה דבעי עיבוד. דאי הוה בעי עיבוד הוי בעי לשמה כמו בגוילין. [והא דבמזוזה צריכה עיבוד ואף על פי כן להרמב"ם אינה צריכה עיבוד לשמה טעמא אחרינא אית בי' עיין לקמן אות מ"ג]. ואף רשב"ג מודה בזה כנ"ל. ומיושב הא דאמר תנא קמא אעפ"י שלא עיבדן לשמן. ולא בעי למימר שלא עיבדן דכל הפלוגתא הוא בלשמה דכיון דלא בעי לשמה ממילא לא בעי עיבוד. ולרשב"ג נמי הא דבעי עיבוד משום לשמה: כג) ונראה לי להביא ראי' לזה דהנה קשה על הרמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה) הנ"ל מירושלמי פרק אמר להם הממונה (הלכה וא"ו) דמפורש שם דהא בהא תליא. דלמאן דאמר צריך עשי' לשמה בעשי' לשם קודש לבד נתקדשו ולמאן דאמר דלא נתקדשו עד שישתמש בם בקודש אפילו נעשו לשם חול כשרים לכלי שרת. [ועיין שם בפי' פני משה כי טוב טעמו]. עוד קשה לפרש"י והרמב"ן דטעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כדי לקדש העור קודם שישמשו בו בקדושה. אם כן מה הקשה הש"ס גיטין (דף מ"ה) ורשב"ג עיבוד לשמה בעי לכתיבה לשמה לא בעי בתמי'. מה זה ראי' אימא לא בעי כתיבה לשמה. אבל עיבוד העור בעי לשמה כדי לקדש העור קודם כתיבה. דאם לא יעבד לשמו לא יהי' הזמנה כלל: כד) וליישב זה נראה דהנה הא דמתקדש העור בעיבוד לשמה ולא חשיב טוי לארוג. שהרי אין ראוי' להניח בעור הפרשיות עד שיעשה מהם בתים הוא משום דבעשיית הבתים נעשה השי"ן [ותפילין של יד דינו כשל ראש. וכן משמע מריטב"א ותי' הר"ן הנ"ל] ותיכף לאחר עיבודן ראוי' לעשות הבתים ועשייתם הוא קדושתם בשי"ן. והנה יש לעיין התינח אם עושה השי"ן בקמט כמו שנהגו. [משום שינוי תפילין להיות גם הבתים שחורות כמ"ש הרמב"ם]. אבל אם עושה בית לבן בקלף וכותב עליו שי"ן בדיו דכשר גם כן. וכמבואר במג"א (סימן ל"ב ס"ק נ"ז). וכן מסתבר דכתב דיו שכותבין בו סת"מ ודאי עדיף. ומה שהמנהג מקובל דור אחר דור לעשות שי"ן בקמט. משום שינוי תפילין להיות גם הבתים שחורות כמ"ש הרמב"ם ולא יהי' ניכר השי"ן בדיו. אבל אם עשה בית לבן דכשר יהי' די אם יכתוב בדיו. ואם כן האיך פסק ותני רשב"ג פסולין עד שיעבדן לשמן. הלא אם יעשה הבית קלף לבן. יהי' העיבוד טוי לארוג שאין דעתו לכתוב האותיות עד שיעשה. תחילה בתים. ודי שיקדש בעשיית הבתים לשמן דאז נעשה הזמנה לכתוב השי"ן: כה) אך לפי מה שכתבתי הדבר נכון היטב. דהנה מה שאין צריך עיבוד בבתים [אי לאו טעמא דלשמה] כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות משום דאין בו כתיבה יעיין שם. אבל אם יכתוב בדיו שוב בעי קלף מעובד כמו לכתיבת סת"מ. ועל כל פנים דופתרא כמו לכתיבת גט. אבל עור מצה ודאי יפסול. ושוב העיבוד הכרחי ובעי לשמה. כמו בעיבוד קלף ורצועות דבעי לשמה לכולי עלמא כנ"ל. והשתא מקשה הש"ס שפיר בגיטין ורשב"ג עיבוד לשמה בעי וכו'. שהרי רשב"ג בעי עיבוד לשמה אפילו עשה בקלף לבן ודיו ודו"ק. ורבנן מכשירים אפי' בקלף לבן ודיו. דלדידהו דכשעשה בקמט לא בעי עיבוד לשמה. הרי העיבוד אפשר לבטלה. שהרי בשעת העיבוד עדיין אפשר לו לעשות השי"ן בקמט ויהי' כשר אפילו מצה. ודומה להולכה לר' שמעון דכשר שלא לשמה. משום דסבירא לי' שעדיין אפשר לקרבו אל המזבח בהולכה שלא ברגל. ועל כן אפילו הוליכו ברגל דנתקרב אל המזבח בעבודה כיון שאפשר בלא עבודה לא פסל בי' מחשבה כנ"ל. הכי נמי בעיבוד לרבנן. אבל לרשב"ג דסבירא לי' אם נעשה השי"ן בקמט צריך עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור. אם כן ממה נפשך צריך עיבוד. שאם יעשה בדיו יהי' צריך עיבוד שיכשר לכתוב. ואם יעשה בקמט יצטרך עיבוד משום לשמה כדי לקדש העור. ואם כן הוי העיבוד עבודה שאי אפשר לבטלה ופסול מחשבה. ואם כן מוכח דבס"ת שהעיבוד הכרחי. צריך לשמה אפילו לדידן שאינו מתקדש בעיבוד. שהרי גם לרשב"ג אם יעשה השי"ן בדיו אינו מתקדש בעיבוד ואף על פי כן צריך לשמה משום דהוה עבודה שאי אפשר לבטלה לדידי'. הוא הדין לדידן בספר תורה אפילו לרבנן דסבירא להו הזמנה לאו מילתא ודו"ק היטב: כו) והנה מוכח דינו של הרמב"ם דאף דאין כלי שרת מתקדשין בהזמנה לבד. מכל מקום צריך לעשותן לשם קודש. וכל זה לשיטת תלמודא דידן דטוי' לארוג לכולי עלמא הזמנה לאו מילתא. מוכרח לומר כנ"ל. אבל הירושלמי לשיטתי' שם אבנים שחצבן לשם קבר אסורים בהנאה. ובתלמודא דידן בשמעתין מפורש שזה הוי טוי לארוג ולכולי עלמא לאו מילתא. הרי דירושלמי סבירא לי' גם טוי לארוג הזמנה מילתא לאסור ולקדש. על כן שפיר יכול לסבור דהא בהא תליא. ואם הזמנה לאו מילתא לקדש אין צריך לשמה אפילו עשייתן הכרחית. ומכל מקום בעי רשב"ג לשמה אפילו יכתוב השי"ן בדיו אף דהוי טוי לארוג. מכל מקום נתקדש בעיבוד לשמה דטוי לארוג נמי הזמנה מילתא: כז) ומה שהירושלמי חולק עם הבבלי בטוי לארוג. גם כן לשיטתם דש"ס דידן הא סובר עגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולא מיתסרא בלקיחה אף דהוה הזמנה מעליא משום שעדיין אינה ראוי' לעריפה. וכן לשון הש"ס כריתות (דף כ"ה.) משנראית לעריפה. הרי דמה שאינו מתקדש תחילה. משום שעדיין אינה ראוי' לעריפה. והוא הדין טוי לארוג לא חשיב הזמנה לאסור. שהרי כל עיקר הזמנה מילתא מעגלה ערופה ילפינן. אבל ירושלמי לשיטתי' פרק עגלה ערופה (הלכה וא"ו) דר' שמואל ב"ר יצחק פליג על ר' ינאי וסבירא לי' משעת לקיחה היא נאסרת. ומביא ירושלמי שם ראי' לדבריו ממשנה על כן טוי לארוג נמי אסור וקדוש: כח) ומעתה נבוא לסוגיא דמנחות (דמ"ב:) בפלוגתא דרב ושמואל אם צריך טוי' לשמה דתלי לה הש"ס בפלוגתא דעיבוד לשמה. ותחילה נחקור אם הגמרא קאי ללישנא דפוסל רב ציצית בנכרי. או ללישנא דמכשיר. וכבר כתבנו (באות ט"ז) בשם הר"ן ז"ל דהגמרא קאי ללישנא דפוסל. ולפענ"ד נראה להיפוך כמו שאבאר: כט) הנה שם במנחות (דף מ"ב.) ר' נחמן משמי' דרב ציצית אין צריך ברכה. והקשה רב חסדא מי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והאמר רב ציצית בנכרי פסולה. והא מה רומיא. א"ר יוסף קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בגוי בישראל אין צריך לברך. שפסולה בנכרי בישראל צריך לברך. והרי מילה שכשירה בנכרי ובישראל צריך לברך. מידי הוא טעמא אלא לרב ורב מיפסל פסול. והרי תפילין דכתיבה פסולה בנכרי וישראל אין צריך לברך על הכתיבה. אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוותה אף על גב שכשירה בנכרי כגון מילה. בישראל צריך לברך. וכל מצוה שאין עשייתה