אבני נזר אורח חיים שנח

יז) העולה מזה דחמץ שאין לו היתר רק להסקה לא חשיב שלו לעבור עליו. ואם כן מיושב קושיית התוספות שהקשו איך יכול לפדותה הלא יעבור בבל יראה. ולהנ"ל ניחא כיון דאין פודין להאכילה לכלבים וגם לאחר פדיון אינו יכול להאכילה לכלבים [שהרי התוספות כתבו שאינו יכול למוכרו לנכרי והנכרי יסיקנו מיד דגזרינן שמא יאכלנו. הרי דאף שתחילת פדיון להסקה אסור להאכילה אחר כך לכלבים] ואם כן אינו נחשב שלו והרי אינו שלו לבד איסור חמץ. ועוד דאליבא דר' יוסי הגלילי קיימינן דלית לי' עשאן הכתוב כאילו ברשותו כלל. אלא דאכתי קשה. לר' יוסף דסובר מאן דאמר מעל סבר פודין. וכיון דפודין ויכול להאכילו לכלבו אם כן יעבור בבל יראה: יח) אך לא קשה מידי לר' יוסף לשיטתי' בפסחים (דף קט"ז:) דאיתא התם אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בנינו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומא. ומקשה והאמר מרימר מאן אמר אגדתא בי' ר' יוסף ר' יוסף וסגי נהור הי' והאיך הי' יכול להוציא אחרים. ומשני קסבר ר' יוסף מצה בזמן הזה דרבנן. ומקשה והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומשני הכי השתא בשלמא התם מדהוה לי' למכתב בנינו הוא וכתיב בנינו זה שמע מינה פרט לסומין אבל אי לאו בעבור זה מה לכתוב אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא: יט) והנה לא קאמר בש"ס אלא הכי השתא כו'. משמע דלא חזר בו ממה דאמר דר' יוסף סבירא לי' מצה בזמן הזה דרבנן. והיינו דנהי דלית לי' דרשה דבעבור זה מכל מקום הא ר' יהודה סובר סומא פטור מן המצוות ור' יוסף גופי' בבבא קמא (דף פ"ז.) מספקא לי' הלכתא מהו. ואם כן איך הוציא אחרים ידי חובתם שמא הלכה כר' יהודה ובשל תורה הלך אחר המחמיר. אלא ודאי סבירא לי' בזמן הזה דרבנן ומדרבנן גם סומא מחויב ועיין בתוספות ראש השנה (דף ל"ג:) וברא"ש פרק קמא דקדושין סימן מ"ט ובמקנה קידושין (ל"א). וכיון דסבירא לי' לר' יוסף מצה בזמן הזה דרבנן מוכרח דסבירא לי' כר' שמעון דחמץ לפני זמנו מותר. שהרי ר' שמעון הקשה לר' יהודה הרי אומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. ור' יהודה ההוא לקובעו חובה בזמן הזה הוא דאתא. ולר' יוסף דאית לי' מצה בזמן הזה דרבנן ולית לי' לקובעו חובה בזמן הזה. על כרחך הקישא אתא דבשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ). וכיון דחמץ לפני זמנו מותר. שוב מוכח מדנשים מוזהרות בלאו דלא תשחט דמחויבות בעשה דתשביתו כנ"ל ואין הלאו כולל יותר מן העשה והוה לאו הניתק לעשה ומשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו: כ) וכל זה ר' יוסף לשיטתי' דסבירא לי' כר' שמעון. אבל רב אשי סבירא לי' כהלכתא מצה בזמן הזה דאורייתא והלכה כר' יהודה בלפני זמנו ונשים אין מצוות בעשה דהשבתה והלאו כולל יותר מהעשה ולא הוה ניתק לעשה. ואי אפשר לומר דמאן דאמר מעל סבירא לי' פודין. דאם כן יעבור בבל יראה ולנכרים לא מזבין הקדש. ועל כורחין סבירא לי' אין פודין ולא חשיב שלו לעבור בבל יראה. על כן הוצרך רב אשי לחדש דאפי' למאן דאמר אין פודין להאכיל לכלבים להסקה פודין. והא דקאמר דכולי עלמא אין פודין. לאו דלמאן דאמר פודין אפילו לרבנן מעל. אלא להיפוך דלמאן דאמר פודין אפילו לר' יוסי הגלילי לא מעל. שהרי יעבור בבל יראה ולנכרים לא מזבין הקדש כלל. ועוד דבמה יקנהו הנכרי דקנינו במשיכה. ובהקדש אי אפשר דכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא: כא) ובזה יתיישב מה שהוכיח הש"ס בפרק קמא מדר' גידל אמר רב ולא מדר' גידל אמר ר' יוחנן. דהנה בכנסת הגדולה כתב דמוכר בשעה ששית חל המקח מן התורה והא דאין חוששין לקידושין משום דלא שוה פרוטה. ששום אדם לא יתן בעדו כלום. ובאמת בגמרא לא משמע כן, שהרי מוכיח מזה דלא מצי מבטיל. אך קשה באמת על הגמרא דילמא שאני קידושין דאינו שוה כלום: כב) ונראה ליישב דהנה נחקור בהא דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו אם הוא מחמת הלא תעשה דלא תאכל עליו חמץ. או הוא מחמת העשה דתשביתו. ונראה לי דהוא מחמת העשה דוקא. דהנה כבר ביארנו במקום אחר בהא דמבשלין מיום טוב לשבת ומותר להושיב הקדירה על הכירה יום טוב סמוך לחשיכה אף שאינה מתבשלת כמאכל בן דרוסאי ביום טוב מבעוד יום אלא לאחר שחשכה בשבת וליכא הואיל וחזי ליום טוב. אלא דהיינו טעמא דכי היכי דאין חיוב חטאת בשבת עד שיהי' תחילתו שגגה וסופו שגגה הכי נמי אין חיוב בישול אלא עד שיהי' תחילתו בשבת וסופו בשבת. ויום טוב ושבת שני קדושות הם ולא חילל יום טוב דהוה תחילתו בלא סופו ולא חילל שבת דהוה סופו בלא תחילתו [ואף ביום הכיפורים ושבת כהאי גוונא יש לומר דפטור כמו חצי שיעור בשבת חצי שיעור ביום הכיפורים דמפורש בכריתות (דף י"ט.) דפטור אף דקדושה אחת הם. כיון דמכל מקום הם חלוקין לחטאות]: כג) והנה בשמעתא דהנאה הבאה לאדם בעל כרחו מוכח. דהנאה הבאה לאדם ממילא אין איסור. מדשרי אביי לא אפשר וקמכוין. ולכאורה אינו מובן דאטו משום שצריך לילך שם נתיר לו איסור תורה אך הענין דריח הבא ממילא לחוטמו אין איסור. רק מחמת הליכה באנו לאסור. ובזה סובר אביי כיון דבלאו הכי צריך לילך שם. ואין הליכתו מחמת הריח אין איסור בריח הבא לו ממילא. ורבא סובר כיון דמכוין ליהנות גם כן. אם כן הליכתו גם בשביל הריח וחשבינן