אבני נזר אורח חיים שנז

היינו משום דמקשה הגמרא דכולי עלמא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מנא לן. ועל זה משני בסוף מקרא דלא תשחט. והנה דקושיית הש"ס מדאורייתא מנא לן. הי' לר' שמעון דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה ואין לאו על אכילתו. אבל לר' יהודה מעיקרא לא קשה מידי. שהרי מפורש לאו על אכילה. [והנאה כמבואר בתוספות (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל יחד] רק לר' שמעון דמתיר הנאה עד הלילה מדאורייתא מנא לן דאסור באכילה על כל פנים. ועל כן שפיר משני מלא תשחט דלר' שמעון דאין אסור בשעת שחיטת הפסח בלאו. אם תאמר דגם עשה דתשביתו לא רמיא אז. אם כן היתר גמור הוא. ולמה אסרה תורה לשחוט על חמץ. ולר' יהודה דאין ראי' מלא תשחט מעיקרא לא קשה מידי מדאורייתא מנלן): ט) ולפי זה הא דחיוב השבתה מחצות לר' יהודה דלא מצינו פלוגתא בזה הוא משאר לימודים דמייתי הש"ס שם. והנה במכילתא דר' ישמעאל מביא הלימוד מקרא דלא תשחט. וכן הוא בש"ס דידן בשם ר' ישמעאל. והנה ממה שכתבנו נתבאר דנשים לר' שמעון ור' ישמעאל מחוייבות בעשה דהשבתה דלר' שמעון ור' ישמעאל הראי' מדנשים מוזהרות בלא תשחט שמחוייבות בעשה דתשביתו. דאם לא כן הרי החמץ לאחר חצות לדידהו היתר גמור. אך לר' יהודה אין ראי' כלל הדרינן לסברא פשוטה דמצות עשה שהזמן גרמא פטורות מה שהזהירה אותן תורה בלא תשחט משום איסור אכילתו דאף דבירושלמי נסתפק אם הלאו כאכילתו או כביעורו היינו אם אין לנו הכרעה יש להסתפק. אבל לר' יהודה מוכח מזה עצמו ממה שהנשים מוזהרות אף דמסתמא אינם בתשביתו דהשיעור כאכילתו ודו"ק: י) מעתה אין ראי' מפרק מי שהי' טמא. דשם לפרש המכילתא דמייתי הש"ס שם יעוין שם. והמכילתא הא סבירא לי' הלימוד דלא תשחט. [ועל כרחך דסבירא להו להמכילתא כר' שמעון] ואם כן נשים גם כן מחוייבות בהשבתה מלימוד זה. ואין הלאו כולל יותר מהעשה. על כן הוה ניתק לעשה. אך לדידן דקיימא לן כר' יהודה בלפני זמנו ונשים אינם מחוייבות בהשבתה והוא כולל יותר מהעשה ולא הוה ניתק לעשה ודו"ק: יא) ולפי מה שביארנו דלמה דקיימא לן כר' יהודה בלפני זמנו. בל יראה לא הוי ניתק לעשה קמה וגם נצבה קושיית התוספות דאיך מעל לר' יוסי הגלילי הלא אי אפשר לפדותו דיעבור בבל יראה: יב) ונראה ליישב דהנה ידוע מה שהעלו האחרונים דלר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה. אין הוכחה דעשאן הכתוב כאילו ברשותו אלא דבאמת ברשותו כיון שמותר בהנאה. וכן משמע בליקוטי הרמב"ן פסחים. ולכאורה יש לשדות בה נרגא שהרי בפרק לולב הגזול אמרינן דאתרוג של תרומה טמאה פסול דכתיב לכם שיהי' בו היתר אכילה. אלמא במידי דמאכל לא חשיב לכם כשאין בו היתר. אם כן גם גבי חמץ כיון שאסור באכילה והוא מידי דמאכל לא חשיב שלו אלא שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו גם לאכילה. ולא דמי לחמץ שקיבל עליו אחריות דעובר עליו אף שאינו יכול לאכלה. דשאני התם דאלו מיגנב משלם עבור מה ששוה לאכילה וחשיב המאכל שלו. ואינו דומה לאתרוג של תרומה טמאה שאינו שלו רק להסקה. ומה שהאתרוג שוה לאכילה אין לו בזה כלום: יג) אך באמת זה אינו דגם חמץ לר' יוסי הגלילי יכול למכרה לנכרים נמצא לוקח מעות עבור מה שראוי לאכילה ועיין ברש"י סוכה שם דתרומה טהורה לישראל חשיב יש לו בה היתר אכילה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. ובודאי דלאו דוקא בן בתו רק שיכול להאכילה לכהן שרוצה. והכא נמי יכול להאכילה לגוי שרוצה ולוקח מעות עבור זה: יד) ועוד דבשלמא אתרוג דאינו יוצא בו אלא אם כן ראוי לאכילת אדם צריך שיהי' שלו לאכילת אדם. אבל חמץ דבראוי' לכלב חייב לבער כיון שמותר בהנאה ומריצה לפני כלבו חשיב שלו: טו) ולכאורה יש לעיין עוד מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. הא שפיר יכול להשהותה וחלה טמאה הואיל ואינו ראוי' אלא להסקה לא יחשב כשלו כמו שאינו יוצא בתרומה טמאה ידי אתרוג. ואף דחמץ אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו. מכל מקום כשאינו שלו קודם שנאסר משום חמץ ודאי אינו עובר והיא היא חלה טמאה קודם שהחמיץ. טז) ונראה דלא קשה מידי לא מיבעיא לפרש"י דתרומה טמאה בחול מותר להאכילה לכלבים רק ביום טוב אסור דחשיב שורף קדשים ביום טוב. אם כן קודם שהחמיץ חשיב שלו שהרי יכול להאכילה לכלבו לערב ובחמץ עובר על גורם לממון. ומה שהי' שלו לאחר זמן חשיב גורם לממון כמו חמץ של הקדש דחשיב גורם לממון להקדש מה שיכול לפדותו לאחר הפסח. ואפילו להתוספות דתרומה טמאה אינו יכול להאכילה לכלבו דמצוותו בשריפה דוקא. מכל מקום אין איסור בהאכילה לכלבים בעצם רק שמבטל מצות עשה דשריפה ואם זרקו לים גם כן עשה איסור זה שביטל המצוות עשה. ומשום זה לא נפקע השלו וכמו שכתב התוספות רי"ד קידושין (דף נ"ח:) בהא דהגונב טבלו של חבירו משלם דמי טבלו ואינו מנכה התרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. והקשה בתוספות רי"ד הא כתיב תתן כדי נתינה. ותירץ דאם לא הפריש כדי נתינה מהי דביטל מצות עשה. מכל מקום טיבלו ניתקן ומותר באכילה וחשיב שלו כיון שמכל מקום מותר בהפריש חטה אחת. הרי דמשום חיוב מצוה לא נפקע השלו. הכא נמי כיון דאין איסור באכילה לכלבים. רק שמצוה לשרפו חשיב עדיין שלו משום היתר אכילת כלבים כיון דלענין בל יראה בראוי' לכלב חייב לבער: