אבני נזר אורח חיים שנו

לבטל מדרב גידל ארחב"י אמר רב ובפרק ב' (דף כ"א:) דמשני עבר זמנו אסור בהנאתו לשעות דרבנן ודרב גידל בר יוסף אמר ר' יוחנן. ובודאי דר' גידל מתרווייהו שמעינהו. אך צריך להבין מה טעם בפרק קמא מייתי מדרב ובפרק ב' מייתי מדר' יוחנן. הלא דבר הוא. ב'. (בדף כ"ט) רב אשי אמר דכולי עלמא אין פודין ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי. והנה בדר' יוסף דמוקי פלוגתייהו בפודין פרש"י דכולי עלמא כר' יוסי הגלילי. היינו דפשיטא לרבנן לא מעל אפילו אם פודין דלנכרים ודאי לא מזבין הקדש ולא מעל למאן דאמר פודין רק לר' יוסי הגלילי. ומינה דלמאן דאמר אין פודין אף לר' יוסי הגלילי לא מעל דאין פודין להסקה. והנה רב אשי דאמר לר' יוסי הגלילי אפילו אם אין פודין מעל על כרחך סבירא לי' דלהסקה ודאי פודין דלא כר' יוסף. ומשמע לכאורה דלמאן דאמר פודין לכולי עלמא מעל אפילו לרבנן. ומשום דמזבין לנכרי כמו שפרש"י. נמצא פליג על ר' יוסף בתרתי ולא ידעינן במאי קמפלגי: ב) ועוד קשה לי לפרש"י דבכורות (דף י"ג) ר' יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו וכתבו התוספות דריש לקיש סבירא לי' שאני הקדש דאי אפשר במשיכה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ואם כן רב אשי דסבירא לי' בפרק בתרא דעבודה זרה כר' יוחנן אי אפשר לגוי לקנות הקדש. דבמעות לא, דהא נכרי במשיכה ולר' יוחנן קנין הקדש והדיוט שוה. ובמשיכה לא. דכל היכי דאיתא כו' ואם כן למה לי' לרב אשי לומר דכולי עלמא אין פודין. הא אפילו פודין אי אפשר לגוי לקנות מהקדש: ג) ליישב כל זה נראה דהנה בתוספות הקשו אפי' לר' יוסי הגלילי איך יפדנו. הלא יעבור בבל יראה. ותירצו דהמשהה על מנת לבערו אינו עובר עליו דבל יראה ניתק לעשה והביאו ראי' מסוגיא דמי שהי' (דף צ"ה.) ועיין שם כל הסוגיא היטב. ולפי עניות דעתי דלכאורה קשה לר' יוחנן פרק ג' דמכות לאו שקדמו עשה לוקין עליו ובל יראה קדמו עשה. דהעשה דתשביתו חל מחצות. ואפילו קנה חמץ בפסח או חמצו דלא חל העשה קודם הלאו. מכל מקום כיון דמשכחת שלא יהי' ניתק דומה להיכי שהלאו כולל יותר מהעשה דלא חשיב לאו הניתק לעשה ודו"ק: ד) אך סוגיא דהתם ניחא. דהתם אמרינן דלא ישאירו למעט בל יראה דדמי לי' דניתק לעשה, ולאו דעצם לא ישברו למעט לא תשחט פסח על חמץ דדמי לי' לאו גמור, וקשה כיון דמיעט לאו גמור לא ישאירו. למעט לאו הניתק למה לי כיון דאפי' לאו גמור נתמעט כל שכן לאו הניתק. וצריך לומר דלא ישאירו לגופי' שלא תאמר דוקא לאו גמור מוזהר. אך שהוצרך לומר דלא ישאירו מיעט בל יראה. דאם לא כן הרי מלא ישאירו נתמעט לא תשחט דאין דבר אחר למעט ולא ישברו למה לי. ועל זה אמר דלא ישאירו למעט בל יראה, והשתא לא קשה קושיא הנ"ל דקדמו עשה. דמכל מקום איצטריך לא ישברו דאי לא הוה כתיב לא ישברו ולא הי' נתמעט מעשה דהשבתה. ואם כן הי' מוכח שאין לאו דלא תשחט תלוי' בעשה דהשבתה. אם כן לא הי' עשה דהשבתה מחצות. דכל הראי' דמתחיל מחצות מדכתיב לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ובגמרא מקשה ואימא כל חד כי שחיט. ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. ופירשו התוספות דאף דאמת הוא כל חד כי שחיט. מכל מקום סברא הוא דכיון דאזהיר בלא תשחט וצוה בעשה דהשבתה דמשעת שחיטה מצוה בהשבתה. והיינו דאי לא שהי' מחויב להשבית בשעת שחיטה לא הי' התורה מזהרת בלא תשחט על חמץ שכשעדיין חמץ קיים לא ישחט. שהרי מותר להשהותו: ה) וכל זה לפי האמת דאין פסח שני בלא תשחט רק פסח ראשון. דמחייב בהשבתה. אבל אם הי' גם פסח שני בלא תשחט. אף שאינו בחיוב השבתה ולא תלי הא בהא. אם כן הוה אמרינן דבאמת אין חיוב השבתה רק בפסח עצמו ולא הוי לאו שקדמו עשה ושפיר אתי לא ישאירו למעט בל יראה, וכל זה אי לא הוה כתיב ועצם לא תשברו למעט לא תשחט מפסח שני, אבל השתא דכתיב ועצם ומיעט לא תשחט מפסח שני. ואמרינן דלאו לא ישחט משום חיוב השבתה. ועל כן חיוב השבתה מחצות והוי לאו שקדמו עשה דלוקין ואפילו קנה חמץ בפסח, הרי הלאו כולל יותר מהעשה אם הי' לו מערב יום טוב כנ"ל: ו) ונראה שהתוספות שהביאו ראי' מסוגיא דפרק מי שהי' לשיטתייהו בפרק קמא דקידושין דאין נשים מוזהרות בעשה דיום טוב. ויש לעיין לשיטתם אם נשים מצוות בעשה דתשביתו. ונראה דמצוות. כיון דנשים בראשון חובה. וממילא מוזהרות בלא תעשה דלא תשחט על חמץ. וממילא מוכח דמחוייבות להשבית החמץ מחצות. דאם לא כן למה יאסרו לשחוט על חמץ דמוכיח הש"ס מזה דהשבתה מתחיל מחצות. והרי בחצות ליכא לאו דבל יראה רק העשה דתשביתו. ומוכח דמחוייבות גם בהעשה. אך אם לא הי' ממעט פסח שני מלאו דלא תשחט ולא הי' הוכחה מהלאו דלא תשחט על העשה דהשבתה כנ"ל. לא הי' נשים מצוות בעשה דהשבתה. ואם כן אי אפשר לפרש דהא דאמר במי שהי' דלאו דבל יראה ניתק לעשה. היינו אם לא הי' כתיב ועצם לא תשברו למעט לאו דלא תשחט. דאדרבא אם לא הי' מיעוט לא הי' נשים מצוות בעשה והי' לאו כולל יותר מהעשה ולא הי' ניתק לעשה. ועל כורחך הש"ס לפי האמת לאחר שנתמעט לא תשחט מפסח שני ודו"ק. אבל רמב"ם לשיטתי' בספר המצוות בסופו דנשים מוזהרות בעשה דיום טוב והוא הדין בעשה דתשביתו ושפיר נוכל לומר כנ"ל: ז) וכל זה לפלפולא אך אינו לפי ההלכה דהא קיימא לן דלא כר' יוחנן ואפי' לאו שקדמו עשה הוי לאו הניתק לעשה דר' יוחנן עצמו חזר בו. אשר על כן נראה ליישב באופן אחר: ח) והנה בירושלמי פרק ה' הלכה ד' נסתפק בשוחט פסח על החמץ [לבית שמאי דאמרי חמץ בככותבת לביעור ולאכילה בכזית] כמה השיעור בככותבת כביעורו או בכזית כאכילתו יעוין שם. והנה לפי הצד דכזית כאכילתו אין ראי' כלל שיהי' מצוות תשביתו מחצות מדאסרה תורה לשחוט על חמץ. דאפשר משום איסור אכילה שבו הזהירה תורה. דהא קיימא לן בכזית אין מחייב להשביתו ואף על פי כן עובר בלא תשחט. ואפילו לפי הצד דבככותבת כביעורו. היינו לפי האמת דהביעור מחצות יש להסתפק על מה הקפידה התורה. אבל אין להוכיח מזה כלום. והא דמייתי בגמרא וכן במכילתא ראי' דביעור חמץ מחצות מקרא דלא תשחט.