אבני נזר אורח חיים שנד

ח) אמנם מדברי התוס' משמע דלא הוצרכו לסברא זו דלא חשיב מצוי אלא משום דבשעת הלוואתו. אבל שלא בשעת הלוואתו הוה ניחא להו בלא סברא זו. ואף על גב דשלא בשעת הלוואתו גם כן לא חשיב אלא שיעבוד כדמוכח מדברי התוס' פרק הפרה כנ"ל. אולם לדעת רש"י יש לומר דלמסקנא אף לאביי צריך לומר כשהרהינו ומשום דחשיב הטמנה ומותר משום דלא חשיב מצוי בידו: ט) ולפי מה שכתבתי מקום יש ברא"ש ליישב קושיית התוס' דאביי האיך יתרץ להך מתני' יעיין שם. דהנה פרק השולח ובכל מקום קאמר רבא קונמות הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ופרש"י חמץ כגון נכרי שהלוה לישראל על חמצו. ולכאורה צריך עיון גדול הא דכייל רבא חמץ בהדי הקדש ושחרור. דבהקדש שפיר אצטריך רבא לאשמעינן דהוה אמינא דבעל חוב מפקיע בשיעבודו ההקדש כשם שהי' יכול לגבות ממנו. דלא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. וכשם שאומרים כן בקדושת דמים. קמשמע לן דקדושת הגוף כיון דחייל תו לא פקע. וכן בשחרור הוה אמינא לא עדיף כח עבד שמשתחרר מכח רב. וכשם שמוציא מלוקח שלקח את העבד כמו כן יוציא מן העבד קמשמע לן דשחרור שחל בו לא פקע. אבל חמץ אפילו יהי' לנכרי בו קנין הגוף. מה בכך סוף סוף נאסר משום דעבר עלי' ישראל בבל יראה. ומאי איריא משום דמפקיע שיעבודו: י) ומכאן נראה לי ראי' ברורה לדברי הנודע ביהודה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דהחמץ מותר לאחר הפסח יע"ש דאתי עלה משום אין אוסר דבר שאינו שלו. וזה לשונו שם ורואה אני שהדברים קל וחומר ומה המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה וכו' עיין שם. ואף שלפי האמת דין שלו ליתא ומפורש בחדושי הרמב"ן שאסור. ומשום שהנגזל עבר עלי' בבל יראה. ואף שהי' אנוס נאסר כמפורש ברמב"ם. מכל מקום סברא זו אמתית דאין אדם יכול לאסור חמץ חבירו מדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: יא) מעתה הוה אמינא דאינו נאסר אלא הזכות שיש לישראל בחמץ. אבל לא שיעבודו של גוי. וכשהגוי גובהו חוזר להיות מותר, דאינו יכול לאסור חמץ גוי. קמשמע לן כיון דמתחילה נאסר אי אפשר שישוב היתר ודו"ק כי הוא לפי עניות דעתו נכון וברור בפירוש הש"ס: יב) ומעתה הוא שוה לדין הקדש וקונמות שמפקיע מידי שיעבוד. אבל לא קנין הגוף. וכמו שהקשה הר"ן ריש פרק השותפין דהיכי מצי אסר שותף אחברי' ואין אדם יכול לאסור של חבירו על חבירו. ומתרץ משום דכל אחד אין לו קנין הגוף אלא בחצי ובחצי שני אין לו אלא קנין שיעבוד. הרי דאי הי' לכל אחד קניין הגוף לא הי' יכול לאסור עליו. ועל כן בחמץ גם כן אם הי' לנכרי גם כן קנין הגוף לא הי' יכול להפקיע זכותו של נכרי ודו"ק: יג) מעתה מיושב קושיית הר"ן שהקשה דמה מועיל מעכשיו הרי בידו לפדותו ועבר עלי' משום הואיל. ולפי מה שכתבתי ניחא דנהי דעבר עלי' ישראל משום הואיל. מכל מקום כשלא פדאו ואגלאי מילתא דיש לנכרי בה קנין הגוף למפרע לא מצי ישראל לאסור חמצו של נכרי: יד) ומעתה מיושב קושיית התוס' דלפי זה אף לאביי בעי מעכשיו. דאם לא כן כיון דמשום הואיל חשיב שלו ומצוי בידו כדברי הר"ן ז"ל רק ההיתר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכבר כתבנו דלאביי דאמר למפרע הוא גובה אין לו אלא קנין שעבוד. והרי חמץ מפקיע מידי שיעבוד כיון דישראל עבר עלי' משום הואיל. והכי פירושא דברייתא לאביי. ישראל שהלוה לנכרי אחר הפסח אינו עובר דסבירי לי' לרבנן מכאן ולהבא גובה. משום ר' מאיר אמרו עובר דסבירי לי' למפרע הוא גובה. [ולאביי על על כורחין כתנאי] אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר משום הואיל. כיון דאין לנכרי אלא קנין שיעבוד ויכול הישראל לאסור דחמץ מפקיע מידי שיעבוד. ומתני' דתנן מותר בהנאה מיתוקמא או דאמר לי' מעכשיו. או דאתי כר' יהושע דלית לי' הואיל באלו עוברין: טו) והשתא מיושב מה שנבוכו המפרשים אהא דמייתי ראי' מברייתא דנכרי שהרהינו כו' דמאי אילמא דברייתא דנכרי שהרהינו מסתירת המשנה מהברייתא. ולפי מה שכתבתי ניחא דבמתני' אין הכרח לאוקמי במעכשיו אלא דאתי כר' מאיר דלמפרע הוא גובה וכר' יהושע דלית לי' הואיל. אבל ברייתא דישראל שהלוה את נכרי על חמצו אינו עובר על כרחך יאמר אביי דאתי כרבנן דאית להו מכאן ולהבא הוא גובה. ואם כן הא דאם אמר לי' הגעתיך עובר דאמר לי' מעכשיו: טז) ודע דלפי מה שהעליתי דכשיש לנכרי בה קנין הגוף אינו נאסר. אף כשעבר הישראל בבל יראה. נסתר תי' התוספות דברייתא מיירי כשפדאו לבסוף. דאם כן ישראל שהלוה לנכרי אמאי יאסר. דודאי זכותו של לוה במשכון שיכול לפדותו חשיב קניין הגוף. כיון דאין למלוה אלא קניין שיעבוד כדברי התוספות בפרק הפרה: ולפי זה יצא לנו דין מחודש דאפי' לר' מאיר דישראל שהלוה לנכרי עובר. היינו דוקא בשלא פדאו לבסוף: יז) ובעיקר הדין דברייתא מיירי כשלא פדאו דוקא. מצאתי להרמב"ן בפ"ק דקידושין כדברינו. אך מטעם אחר וזה לשונו משמעתא דפסחים דמשכון דתפיס לי' מלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו. והוחלט המשכון בבית דין למפרע הוא גובה. ואי זבין מלוה או הקדיש משעת הכהנה שפיר הקדיש ושפיר זבין. ובמלחמות ה' בשמעתין כתב שיוצא מכלל השמיעה דישראל מישראל שקונה משכון כדר' יצחק אי זבין מלוה או אקדיש שפיר עבד עיין שם. ואין לנו משמעות אחר רק מדאמרינן דלרבא דלא מהני הקדש המלוה. הוא הדין דלענין בל יראה לא חשיב שלו, ובמשכון אמרינן דלענין בל יראה חשיב דמלוה. אם כן הוא הדין דלענין הקדש חשיב דידי'. ואי ברייתא מיירי אפילו כשפדאו חשוב של המלוה בימי פסח אם כן הוא הדין לענין הקדש יחשב שלו. ומאי אריא משום דגבאו לבסוף ומשום דלמפרע הוא גובה. אלא ודאי סבירא לי'