אבני נזר אורח חיים שנא

יז) ואל תתמה על זה דלאחר שהקדישו לא יחשב שלו וקודם שהקדישו יחשב שלו משום דאי בעי מקדיש לי'. דכהאי גוונא מצינו בפרק ג' דעירובין דף למ"ד:) תרומה נמי אפשר דמחשיל עלי'. אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ופריך ולפרוש עלה ממקום אחר. והקשו בתוס' אם כן אמאי אין מערבין בטבל. ותי' דטבל גמור הואיל ואינו ראוי לשום אדם לא מהני מה שראוי לתקן יע"ש הרי דאף דבטבל גמור לא מהני הא דבידו להפריש. מכל מקום בתרומה מהני משום דאי בעי מחשיל והדרא לטיבלא ומפריש. הכא נמי אף דבהקדש לא מהני הא דבידו לפדותו מכל מקום בחמץ בפסח חולין חשוב שלו משום אי בעי מקדיש ומשהי ופדהו: ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן של"א. עוד להגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) במ"ש ליישב דברי התוס' חולין (ק"מ:) אמאי שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר. ותמוה דאינה שלו ואינו יכול להקדישה ותירץ כבוד גאונו על פי ריטב"א סוכה דהוא שלו אלא שאינו ברשותו. ועל פי קצות החושן בשם תוס' רא"ש הובא בריב"ש שתירץ דברי רש"י פרק כל שעה דקרקע המשועבדת אינה ברשותו. והקשו בתוס' דאם כן קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד איך יכול להקדיש. ותי' הרא"ש שהרי הא דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מאיש כי יקדיש את ביתו קודש ילפינן ודוקא דומיא דקדושת בית שהוא קדושת דמים. אבל קדושת הגוף גם מה שאינו ברשותו יכול להקדיש. אך הקשה כבוד תורתו לעצמו מהא דשור הנסקל שהקדישו בעליו לאחר שנגמר דינו אינו קדוש. ואף דקדושת הגוף הוא. דדוחק לאוקמי בבעל מום דוקא: ב) ונראה לי ליישב דהנה בתמורה (כ"ח:) הרובע והנרבע כו' הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן ואחר כך הקדישן. ואינו מובן הדמיון דאין טעם רובע ונרבע כטעם מום עובר כלל. ולא תלוי זה בזה, והי' להש"ס לומר הדין בפני עצמו ירעו עד שיסתאבו: ג) ונראה לי לפרש על פי הסוגיא שם (י"ט:) המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ומקשה בש"ס למה לי תסתאב תימכר כיון דלא חזיא היינו מומא. אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא. דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתה לה נמי קדושת הגוף. ולפי זה יש לומר דהמקדיש רובע ונרבע שדינם ירעו עד שיסתאבו נמי מהאי טעמא הוא. והנה יש לעיין בהאי מיגו דלאחר שירד להם קדושת הגוף לא יהי' ראוי לפדיון כיון שתמימים הם. ולא יהי' קדושת דמים רק קדושת הגוף ולגופה הא לא חזי ולא מצינו מיגו כזה. אך יש לומר דאף אחר שירד להם קדושת הגוף שם קדושת דמים עליהם גם כן לכשיוממו. והשתא הדמיון של מום עובר מובן היטב. דכי היכי דמום עובר חל עליו קדושת הגוף משום שראוי לאחר זמן. הכי נמי רובע ונרבע אף לאחר שירד עליהם קדושת הגוף חל עליהם קדושת דמים גם כן. דראוין לדמים לאחר שיוממו. וכיון שחל עליהם קדושת דמים. חל עליהם נמי קדושת הגוף. וכיון דהדין שוה וגם בטעם יש דמיון קצת. על כן תלה זה בזה: ד) הן אמת דקשיא לי לפי מה שכתבתי דהיכי דלאחר שירד להם קדושת הגוף אין עליהם קדושת דמים לא אמרינן מיגו מהא דכריתות (כ"ז:) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל. ונדחה ידחה כו' שמע מינה קדושת דמים מדחה והקשה רש"י והא אין פדיון לעוף ותי' רש"י הני מילי היכי דחזי להקריב בשעת הפרשה. אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם. עד כאן. ולכאורה נראה דהא ודאי שקדוש קדושת הגוף. דאם לא כן למה ידחה יפדנו ויחזור ויקדישנו. ועל כורחין דחל על הקן קדושת הגוף. וכיון שחל קדושת הגוף שוב אין פדיון לעוף. רק שתחילת קדושתו קדושת דמים. דמה דנחתא לה קדושת הגוף משום מיגו הוא כמו במפריש נקבה לאשם כנ"ל. ועל תחילת קדושתו קאמר הש"ס קדושת דמים מדחה. וקאמר רש"י דנפדנו כיון דתחילת קדושתו לדמים כמו המקדיש עוף מחוסר אבר דנפדה כמו המקדיש עצים ואבנים. אבל לבתר דנחתא לה קדושת הגוף. שוב אין לו פדיון. ואם כן לפי מה שכתבתי דהיכי דלבתר דנחתא לה קדושת הגוף שוב אין לו קדושת דמים לא אמרי' מיגו. אם כן אין לו קדושת הגוף כלל ויפדנו כשהוא תם. וכמו המקדיש בעל מום קבוע וילדה דהולד נפדה כשהוא תם וכדאיתא פ"ב דבכורות. אך באמת לשון רש"י משמע דיש לו פדיון באמת אף שחל קדושת הגוף: ה) ונראה הטעם דהנה בפרק י"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות שנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה כו' ובגמרא שם סלקא דעתך אמינא מנחות שנטמאו יש להם פדיון הואיל ובעל מום אקרי טמא טמא נמי כבעל מום דמי קמשמע לן דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק. וקשה דאם כן עופות שנעשו מחוסר אבר יהי' להם פדיון. ואף דלאו בהמה נינהו מכל מקום הרי מנחות הא דאין להם שי הוא רק משום דקדשו בכלי ואם כן עופות שלא קדשו בכלי יהי' להם פדיון. ולכאורה הי' מקום לומר כיון דאין מום פוסל בעוף רק מחוסר אבר ולא אשכחן בקרא דאקרי טמא. ותדע דהא מחוסר אבר בפנים נמי פוסל כדאשכחן בבכורות (ל"ט.) ומכל מקום לא הוי מום לפדות על ידו מיהו רש"י ז"ל כתב שם במחוסר אבר בפנים דלאו מומא הוא כולה האי לפדות על ידו. מבואר דקצת מום הוה. וא"כ יש לומר דמחוסר אבר בעוף גם כן משום מום הוא ואקרי טמא: ו) אך הרמב"ם פ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה יו"ד מחוסר אבר בפנים באדם כשר. ואי קצת מום הוא. הלא באדם פסול מום טפי מבבהמה כמפורש בכל פרק מומין אלו וברמב"ם שם פ"ח משמע דסבירא לי' מחוסר אבר לאו משום מום הוא. ואם כן מחוסר אבר דפסול בעוף נמי לאו משום מום הוא. ובזה יתיישב היטב לשון הש"ס מעילה (י"ב.) הואיל ואין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, ובתוס' שם לאו דוקא דאפי' מחוסר אבר דפוסל בעופות אין לו פדיון. ולהנ"ל דוקא ודוקא הואיל ואין מום פוסל אף מחוסר אבר אין לו