אבני נזר אורח חיים שנ

כדי שיוציאנו מידו ויביא קרבן דלהביא קרבן הוא מתכוין: ח) ומכל מקום דברי השיטה מקובצת אלו אינם מוסכמין. ומדברי הרמב"ן בשמעתתא דהרשאה מבואר שאם בא לחזור חוזר. ולנידון דידן אין נפקא מינה כל כך כי מאחר שהרבינו יונה כתב כן להדיא אין בודקין מן המזבח ולמעלה: ט) אך מה שרצה כבוד גאונו לחלק בין ההוא דבבא בתרא לנידון דידן. דהתם בשעה שבא להעיד לשותפו יש לומר דחשיב בזה ממון שיכול להוציאו בדיינין ובא בבת אחת רשותו והקנאתו. מה שאין כן הכא בחמץ בפסח שאינו ברשותו ולא יבא עוד לרשותו לעולם. רק דאם יהי' חל ההקדש יוכל לשהותו עד אחר הפסח והוי גורם לממון של הקדש. אבל לא יהי' לו לעולם שום זכי' בו ולא יהי' שום גורם לממון אליו בין שיחול כעת ההקדש או לא יחול. ואם כן סוף סוף על מה יחול כעת ההקדש על דבר שאינו ברשותו ולא יהי' לו בו שום זכי' לעולם מצד עצמו עד כאן לשונו דמר. העתקתי כל לשונו כי גוף החילוק אינני יכול להולמו כלל. דגם בהא דבבא בתרא אצל העד המסלק עצמו הוא ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין. דהוא לעולם אינו יכול להוציאו בדיינין רק השותף הקונה יכול להוציאו. וכן מבואר בלשון השיטה מקובצת שהעתקתי דמשום דהקונה יכול להוציאו בדיינין מהני ההקנאה. והפריז כבוד תורתו על מדותיו במחילת כבודו הרמה במה שכתב לא דמי כלל להך דשמעתין ואין ענין ודמיון זה לזה. כי אינני רואה שום חילוק ביניהם. אולי יש לו לכבוד גאונו עוד איזה כוונה בזה. ימחול להודיעני. אות ג' יען אינו לענינינו לא אעיין בו כעת ביומי דכלה: י) באות ד' השגה ראשונה דאינו גורם לממון לבעלים כי אם להקדש. הלא על זה הבאתי דברי השיטה מקובצת דמה שהלוקח יכול להוציאו בדיינין וכו' והוא הדין בנידון דידן דלהקדש גורם לממון לר' שמעון ואינני יודע כלל מה הוא משיג בזה: יא) ומה שכתב עוד דר' שמעון לא אמר אלא היכי דנגנב ולא היכי דעדיין בעין. וחילי' דידי' מדברי רש"י פסחים (דף ה'.) הנה בטורי זהב סימן ת"מ מבואר להדיא דלר' שמעון השתא דגלי קרא אמרינן בכל מקום כממון דמי. שהרי כתב דלרבנן קאי בבתיכם על החידוש שחידשה תורה בחמץ דכממון דמי. מה שאין כן לר' שמעון הדין בכל מקום כממון דמי. ממילא ממון גמור וגורם לממון שוין. ואם דלר' שמעון בכל מקום היכי דאיתא בעיני' לאו כממון דמי וחידוש שחידשה תורה בחמץ איתא. נימא דבתיכם קאי על החידוש ובקצות החושן שהביא כבוד גאונו בעצמו הביא שני ראיות ברורות שאין להשיב עליהם דבכל מקום אפילו איתי' בעינא כממון דמי לר' שמעון. רק מדברי רש"י פסחים למד ההיפוך. והרי מדברי הטורי זהב הנ"ל מבואר שאין ראי' מרש"י. ואני יש לי עוד פירוש אחר בגמרא הנ"ל לפי גירסות החדשים שנדפסו מחדש. ואין כאן מקומו. אך אף למאי דסלקא דעתי' דהיכי דאיתי' בעינא לאו כממון דמי לר' שמעון. אינו ענין לכאן. דהתם כל זמן דאיתי' בעינא לאו גורם לממון כלל. רק הברחת ארי בעלמא. מה שאין כן בנידון דידן שהוא גורם לממון על לאחר הפסח: יב) מה שכתב דכשם שאינו יכול למכור קדשים שחייב באחריותן כמו כן בנידון דידן. הא ודאי אינו דומה דבקצות החושן מדמה למוכר פקדון של חבירו דאינו כלום. מה שאין כן דהחסרון רק משום דאיסורי הנאה לאו ממונא. וכיון דהוי גורם לממון על לאחר הפסח יכול להקדישה: יג) מה שתמה על הפני יהושע בהא דגזל קרבן דחברי' שהקשו התוספות הא אפילו מכר לו לא מהני דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ותי' הפני יהושע בקדשים שחייב באחריותן. והקשה כבודו מהא דבבא בתרא (דף ע"ז:) דגנב קדשים שחייב באחריותן לר' שמעון ומכר פטור. לדידי אין ענין דכיון דכתיב קרבנו ולא הגזול והגזלן אינו יכול לפטור עצמו בהם לאו גורם לממון הוא לגזלן. ולא דמי לשאר גניבה דאי בעי אכיל לי' באיסור. אבל זה אינו יכול לפטור עצמו בהם [וכל היכי דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתי'] ואינו יכול למוכרם. אבל הבעלים יכולין למכור קדשים שחייב באחריותן לר' שמעון לענין שהלוקח יפטור עצמו בהם ממה שנתחייב. ומכל מקום אין ענין לנידון דידן: יד) מה שכתב עוד דבהא דהאוכל חמץ של הקדש במועד דחשיב גורם לממון משום לאחר הפסח. קשה דגם לרבנן ממון גמור הוא דלאחר הפסח יהי' בעצמו ממון גמור. ודומה להא דפרק קמא דבכורות (דף י"א.) גבי פטר חמור דחשיב ממון. משום דלאחר פדיון יהי' מותר בהנאה אף על פי שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן. הנה לא מבעיא לדעת הרא"ש שם דעכשיו יכול למוכרו להלוקח יפדנו וכן פסק הרמ"א. דאין ראי' משם כלל. אך אף למה שכתב הבית יוסף שדעת הרמב"ם אינו כן אין מדמין בידו לאלתר ללאחר זמן. דהא כל שבידו לא הוי דחוי ומחוסר זמן הוי דחוי כדאיתא פרק קמא דזבחים: טו) מה שהקשה על תי' הב' דהשתא דגלי קרא דלא ימצא אמרינן דקרא דלא יראה דכתיב בי' לך מיעט רק היכי דלא קיבל עליו אחריות. מי לא ידע שנוכל לומר כן. אך כבר כתבתי שמדברי הרמב"ם בפי' המשניות ובספר המצוות לא משמע כן: טז) ויען כי אין חידוש במכתבי זה רק ישוב דברי הראשונים. ולא יהי' מכתבי כסוכה ישנה שלא חידש בה דבר אכתוב מעט חידוש. דאף בלא דברי השיטה מקובצת נוכל לומר דחשיב גורם לממון גם לבעלים. שהרי הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ומן התורה אפילו לכתחילה. וכתבו תוס' דוקא בעלים יכולין לחלל בפחות משוי' ולא אחר. ובטורי אבן הביא ראיות לזה. וקשה כל הקדש יחשב ממון לבעלים מטעם זה כמו פטר חמור קודם שיפדנו. וצריך לומר דשאני פטר חמור דשלו הוא אלא שאסור מה שאין כן הקדש דממון גבוה. ולר' שמעון דסבירא לי' גורם לממון כממון דמי צריך לומר כעין מה שכתבו בתוספות על הקושיא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' דחשבי' רחמנא של גבוה דכתיב קודש לד'. הכי נמי בזה. ודוקא קדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות הוא דבר מבחוץ. ונהי דהקדש בעצמותו חשיב של גבוה מצד אחריות נחשב שלו. אבל קדשים בעלמא לאו שלו הם מדכתיב קודש לה'. אבל קודם שהקדישו שפיר הוי גורם לממון, דאי בעי מקדיש ומשהי לאחה"פ ופודהו בפרוטה