אבני נזר אורח חיים שמט

שחייב באחריותן כר' שמעון. כלומר דהא סבירא ליה בקדשים שחייב באחריותן כר' שמעון. ור' בון בא ליישב מאמר הקודם. ועל כן גם בהפקר אמר כן ליישב איך חל ההפקר. ותירץ דחשיב שהפקיר ממון דיכולין לזכות אחר הפסח. ואף דעתה אין יכולין לזכות. סבירא ליה בקדשים שחייב באחריותן דגורם לממון כממון דמי וחשיב שהפקיר ממון. ואף שהוא דוחק קצת בלשון. מכל מקום טוב לדחוק בלשון מלמחוק לגמרי: ידידו עוז הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן של. ב"ה אור ליום ב' בין עשור לחג הסוכות תרמ"ז לפ"ק. שלום וישע רב וכ"ט לכבוד הרב הגאון המובהק המפורסם. מאוד נעלה. נהירין לי' שבילי' דכולא תלמודא כשבילי' דמאתי' כק"ש משבחים ומפארים מו"ה שניאור זלמן שליט"א אבד"ק לובלין: יקרת מכתבו מיום ח' תשרי היום הגיעני פתחתיו לקרות בו הרואה אומר ברקאי. וראיתי שהרבה לירות חיצי השגותיו על פירושי בירושלמי וכאשר בניתי בטענותיו ואמצא אותם בלתי מגיעים אל המטרה. אמרתי לא אמנע מלהשיב. אולי יתברר האמת מתוך התשובות ברצוא ושוב ומני ומני' יתקלס עלאה: א) באות א' הקשה דאם כן למה לי' לר' בון לאוקמי' כר' שמעון בקדשים שחייב באחריותן. טפי הוה לי' לאוקמי' כר' שמעון דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה וחל ההקדש. ומכל מקום כיון שחל חיוב השבתה מחצות מחויב לבערו: ב) לדידי אין זה קושיא. דהא בברייתא לא יראה לך אפילו לגבוה. ולאו דבל יראה אינו חל עד שתחשך [ואף דהאחרונים רצו לומר בדעת רש"י דחל מחצות. המעיין ברש"י פסחים (דף ס"ג.) דיבור המתחיל חייב שכתב מחייב בלא תשחט בהדי לאו דבל יראה. ולא כתב דברים אלו בתחילת המשנה השוחט פסח על החמץ. מכלל דקודם פסח אינו עובר בבל יראה על כן כתב דברים אלו על במועד דוקא. ואף שדעת הנודע ביהודה דלהרמב"ם עובר מחצות. הלא כתב הנודע ביהודה דתליא במחלוקת ר' יהודה ור"ש דלר' יהודה כשם שעובר בלאו דלא תאכל מחצות. כמו כן עובר בבל יראה מגזירה שוה דשאור שאור. והא השתא אליבא דר' שמעון קיימינן דמותר לפני זמנו ואם כן אינו בבל יראה] והרי הקדישו מקודם: ג) והנה כבוד גאונו רצה ליישב בעצמו משום דמודה באיסור שהוא אסור מדרבנן. ופי' הרמב"ן במלחמות שהוא אסור בהנאה דרבנן. אם כן לא חל ההקדש. אך חזר והקשה מתוספות בבא קמא (דף ע"ב:) שנסתפקו באיסור הנאה דרבנן אם נחשב אינו ברשותו לגמרי. תמיהני דהתוספות לא כתבו רק בחולין שנשחטו בעזרה דאם קידש בו אשה מקודשת והיינו משום דעיקרו דרבנן. כמבואר זה בתוס' קידושין (דף נ"ת.) אבל לא בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן. וגם באכילה ובשהיי' אסור מדאורייתא והנאה דרבנן: ד) ומה שכתב כבוד תורתו עוד דהוה מצי לאוקמי' כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה. הא ודאי לאו קושיא לאוקמי דלא כהלכתא. אבל דבר הגורם לממון יש פוסקים כממון דמי והרמב"ן בדינא דגרמי שפסק לאו כממון דמי ראייתו מסוגיא דפסחים האוכל חמץ של הקדש במועד דלר' אשי דהוא בתרא לכולי עלמא לאו כממון דמי עיין שם. ממילא לר' יוחנן דאמר דמאן דאמר לא מעל כר' נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות פטורין מתשלומין. מוכח דסבירא ליה לכולי עלמא דגורם לממון כממון דמי. וכן פרש"י שם. ואם כן ר' יוחנן שחיבר הירושלמי סבירא לי' כר' שמעון בדבר הגורם לממון: ה) ובמה שחידש המקור חיים דלר' יוסי הגלילי אסור למוכרו. ובדברי התוספות ריש כל שעה מבואר שמותר למוכרו לנכרי. יש לומר דאתחילת שש קאי יעוין שם. וכן הוא בשיטה כתיבת יד תחת ידי מהרשב"א בעל התוספות ואין כאן מקומו: ו) באות ב' כתב כבוד תורתו דמה שכתבתי בשם השיטה מקובצת בהא דלסלקי בי' תרי מינייהו ולדייני דקשה והא ממון שאין יכול להוציאו בדיינין אף במקרקעי אינו קדוש. ותירץ בשיטה מקובצת משום שעל ידי סילוק נעשה ממון שיכול להוציאו בדיינין וכתב על זה כבודו דליתא בשיטה מקובצת רק דברי קצות החושן הם. וכתב כבודו להשיג על הקצות החושן. נוראות נפלאתי שהרי הם דברי עליות הר"י שהובא בשיטה מקובצת שם וזה לשונו בדיבור המתחיל דכתב לי' דין ודברים. ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינין אפילו במקרקעי אינו קדוש והוא הדין שאינו יכול לקנותו. הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציאו בדיינין דהא אית עלי' סהדי בתר הכי כנ"ל עליות הר"י ז"ל עד כאן לשונו בשיטה מקובצת: ז) מה שכתב ליישב קושיית הקצות החושן על פי השיטה מקובצת בבא קמא בדבר שאינו ברשותו אם בא אחר כך לרשותו קדוש למפרע. אם כן מהשתא אינו נוגע שאם יבוא לידו הרי הוא נקנה לשותפו. הם דברים נכונים ושפתים ישק. [אך מה שכתב עוד דבסילוק אף אם לא נסבור כרא"ש סילוק עדיף. תמוה דמפורש שם דבעי "קנו מידו"]. האומנם דקצת קשה לי על השיטה מקובצת בבא קמא הנ"ל. דאם כן מאי מקשה ר' יוחנן על ריש לקיש דאמר חיובי' לפני יאוש הוא. אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח. ממתני' דגנב והקדיש ואחר כך טבח אינו משלם ארבעה וחמשה. אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומשני ר"ל שהקדישו בעלים ביד גנב. ומקשה ומי קדוש והא אינו ברשותו. ומאי קושיא והא לאחר שהקדישו שוב הבעלים מתייאשים שאם יוציאנו יהי' להקדש ולריש לקיש יאוש קני. [אמר המגיה לא זכיתי להבין הקושיא אולי נשמט בשגגת הסופר איזה מילין ואולי הקושיא הוא על תירוצו של ר"ל שהקדישו הבעלים ביד הגנב. והא לאחר שהקדישו הבעלים שוב מתיאשין ממנו שאם יוציאנו יהי' להקדש. ואם כן אכתי נימא טעמא דהקדישו הבעלים דהוה לי' הקדש ויאוש. הא יאוש גרידא מחייב. דאי לאו הכי לאשמעינן יאוש גרידא. וכל שכן הקדיש. אלא ודאי דהקדש הוא הגורם לפטור ויאוש גרידא מחייב ואכתי קשה לריש לקיש]. ויש ליישב דאינו מתיאש