אבני נזר אורח חיים שמח

אחריות של הנפקד פוטרת את המפקיד והביאו ראי' ממכילתא. קשה שאם המכילתא בקבל הנפקד אחריות קשה רישא דחמצו של גוי ברשות ישראל אינו חייב לבער. דבקיבל אחריות באמת חייב לבער: י) ואפשר לומר דמכילתא בשומר שכר ולא קיבל עליו אחריות בפירוש. וסבירא להו לגאונים דבעינן אחריות גניבה ואבידה דוקא. ועל כן ישראל הנפקד אינו חייב לבער דרעהו ולא של גוים. ואף דבאחריות פשיעה אפשר דחייב דפושע מטעם מזיק [ולפי מה שכתבתי לעיל סימן שכ"ו אות כ"א על נכסי גוים אפילו מפשיעה פטור] הא בעינן אחריות גניבה ואבידה דוקא. אבל גוי שקיבל פקדון מישראל בשכר. נראה דחייב אפילו בגניבה ואבידה משום מזיק כמו שאבאר: יא) דהנה הרמ"ה הובא בטור חושן משפט סימן ש"ח דגרמי אינו חייב אלא בנזק ולא בארבעה דברים. ונראה הטעם דגרמי ילפינן מנזקי בהמתו שחייבתו תורה משום שמחויב לשמור בהמתו. ומכח מניעת השמירה יצאה והזיקה. הרי שחייבתו תורה משום גרמי. וכמו שנזקי בהמתו פטור מארבעה דברים. כמו כן גרמי. ופושע דחייב מטעם מזיק. היינו גם כן כמו נזקי בהמתו דמחייב על שלא שמר): יב) והנה ריש פרק הכונס דמועד סגי לי' בשמירה פחותה תם בעי שמירה מעולה. ובפרק שור שנגח דבשמרי' שמירה פחותה שומר חנם כלתה לי' שמירתה. שומר שכר לא כלתה לי' שמירתה. עד דעביד שמירה מעולה. והנה מבואר דחיוב תם אפילו במקום ששומר חנם פטור. [והטעם בזה מובן היטב דתם בלאו הכי בחזקת שימור קיים. ואף על פי כן חייבתו תורה. הוא הדין אם שמרו שמירה דשומר חנם. רק שמירה מעולה דהוא דבר שאינו מצוי כלל שיזיק ואונס מקרי עד שאפילו שומר שכר פטור. מהני בתם]: יג) ולפי זה גוי שומר שכר שלא שמר שמירה הראוי לו כיון שקיבל לשמור מגניבה ואבידה דמהאי טעמא אם נגנב הפסיד שכרו. ואם לא שמרו חייב כמו שור תם של גוי שהזיק של ישראל משלם נזק שלם. הוא הדין גוי שומר שכר שנגנב ממנו דהא חזינן גוי מחויב בשור תם על אשר לא שמרו שמירה מעולה. אף ששמר שמירה הראוי לשומר חנם. וכבר ביארנו דחיוב גרמי וחיוב פושע מטעם מזיק מנזקי בהמתו ילפינן לה. ודוקא ישראל שפטור על נזק תם. וחצי נזק שמשלם הוא קנס. ומקנס לא ילפינן רק במועד חייב. ומועד ששמרו שמירה פחותה הרי נפטר. על כן אין ללמוד משם אלא שומר שפשע לגמרי עד שאפילו בשומר חנם לאו שמירה הוא. אבל בגוי שפשע בשל ישראל שפיר נוכל ללמוד אפי' שומר שכר שנגנב ממנו לחייב מטעם מזיק ואתי שפיר המכילתא כנ"ל בתחילת סימן זה ודו"ק: סימן שכט. בשולי המכתב להרב הגאון וכו' מו"ה שניאור זלמן שליט"א אבד"ק לובלין: א) אשר הקשה כבוד תורתו על הירושלמי פסחים פרק ב' הלכה ה' לא יראה לך אפילו לגבוה כשהקדישו אחר ביעורו. אמר ר' בון כו' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר' שמעון. והקשה כבודו שהרי בחמץ לכולי עלמא כממון דמי. ולזה הי' אפשר לומר לדעת הכסף משנה דבהטמנה אינו עובר רק בבל ימצא. ולא בבל יראה. וכן דעת ספרים אחרים בגליון רש"י פרק כל שעה. ומדברי הרמב"ם בספר המצוות נראה דגם באחריות אינו עובר רק בבל ימצא. ואם כן התנא דאמר לא יראה. על כורחך כר"ש: ב) אך נראה לפי עניות דעתי לפרש דברי ר' בון באופן אחר. כי שם בירושלמי גם בהפקר אמרו כן. והוא פלא מה ענין קדשים שחייב באחריותן להפקר. ובעל קרבן עדה מחקו מגירסא. אשר על כן נראה לי. דהנה קשה על הירושלמי דאמר לך אפילו לגבוה. שהקדישו לאחר ביעורו. ופירש הפני משה דכיון שחל חיוב ביעור לא פקע בהקדש [דלא כפי' הקרבן עדה משום דלא חל ההקדש. דאם כן מה אפי' לגבוה] וקשה דהא אחר הביעור לא חל ההקדש: ג) וצריך לומר כעין שכתב בשיטה מקובצת בבא בתרא פרק חזקה בהא דלסלקי בי תרי ולדייני. דאף בממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אפילו במקרקעי אינו קדוש. והוא הדין דאינו מכור. מכל מקום כיון דעל ידי סילוק יה' עדים ויהי' יכול להוציאו בדיינים שפיר מהני הסילוק. והכא נמי הלא גורם לממון הוא על אחר הפסח. אלא לא הוי גורם לממון דאסור להשהותו. אך כשמקדישו דיכול להשהותו. הוי גורם לממון וחל ההקדש. ואף דלפי האמת דכשהקדישו לאחר זמן ביעורו. עובר בבל יראה ולא חל ההקדש. מכל מקום אתי שפיר הא דלא יראה אפילו לגבוה שהקדישו לאחר ביעורו. דאם הי' הדין דמותר לגבוה הי' חל ההקדש והי' מותר: ד) אך דהא קיימא לן גורם לממון לאו כממון דמי. ואכתי קשה מה אפילו לגבוה. הא לא חל ההקדש. על כן אמר ר' בון ליישב תיפתר בקדשים