אבני נזר אורח חיים שמז

תירוץ הגמרא דכל זמן שהוא בעין לאו ברשותי' ולא בעי לשלומי שעדיין אין חיוב תשלומין עלי' גלי קרא לא ימצא: ז) ולפי סברא זאת אף לבתר דכתיב לא ימצא דשומר לא חשיב גורם לממון. ולאו כדידי' דמי בשום מקום. לבד מחמץ דכתיב לא ימצא. וביחד לו בית דאינו מצוי בידו אינו עובר. אבל חמץ שלו עובר אף דלא מצוי בידו. ועל כן עובר בחמץ שלו בהפקידו אצל אחר. אבל בקיבל עליו אחריות אינו עובר כהפקידו אצל אחר. מיהו ראיות ראשונות מרמב"ם ותוס' ברורים: ח) עוד ראי' ממעשר שני דאין מחללין על מעות שנפלו בים הגדול דבעינן מצוי בידו כדאיתא בבבא קמא (דף צ"ח) ומשמע דוקא בים הגדול שאינו יכול להוציא משם. אבל ברשות הרבים כל שכן כשהוא ביד שומר חשיב מצוי בידו: סימן שכח. א) כתב הרא"ש בשם הגאונים ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו. וקבל הנפקד עליו אחריות. הנפקד עובר עליו ולא המפקיד. והביאו ראי' ממכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו. תלמוד לומר בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו. יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו. והרא"ש כתב לדחות הא דמכילתא דמיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו: ב) והשאגת ארי' הקשה דממה נפשך אם לא אמר מעכשיו הא חייב לבער. כדאיתא בסוגיא דכל שעה דאי לא אמר מעכשיו. אחר הפסח אסור בהנאה. ואי אמר מעכשיו אם כן רישא דחמצו של נכרי ברשות ישראל נמי באמר מעכשיו. ובכהאי גוונא תנן בפרק כל שעה דאחר הפסח אסור בהנאה. ועוד דמה הא דאמר בסיפא שהוא שלו ואינו ברשותו. הא לאו שלו הוא. דלמפרע נעשה של נכרי: ג) ולפי עניות דעתי נראה שדעת הרא"ש דאפילו לא אמר מעכשיו אינו חייב לבער דלא הוה מצוי בידו. ודומה למעות שנפלו לים הגדול מים צלולים דאינו מחלל עליהם מעשר שני [ולשון המשנה שם אין מחללין על דבר שאינו ברשותו כמו לשון המכילתא בשמעתין] דלא חשיב מצוי בידו משום דצריך להוציא עליהם הוצאות להוציאם. ובירושלמי [הובא ברמב"ם ובכסף משנה פרק ד' מהלכות מעשר שני הלכה י"א] מעות שנפלו לבור ובו מאה רבוא והי' צריך להוציא חמשים רבוא כדי להעלותם אותם חמשים רבוא [שישארו. כ"מ] כמו שהם ברשותו. הנה דכנגד מה שצריך להוציא לא חשיב מצוי בידו. ואם כן בגוי שהלוה לישראל על חמצו נמי לא חשיב כנגד החוב שהוא חייב לו מצוי בידו כיון שאינו יכול להוציאן מן הגוי טרם יפרע החוב והנה בסוגיא דפרק כל שעה מבואר דאם הי' נכרי מישראל קונה משכון הי' לאחר הפסח מותר בהנאה. ובש"ך חושן משפט סימן ע"ב דאין בעל חוב קונה משכון אלא כנגד מעותיו. ועל כרחך דמיירי שהי' החוב כנגד כל החמץ ובכהאי גוונא נתבאר דלא חשיב מצוי בידו: ד) והנה ברמב"ם ריש פרק ד' דהפקידו אצל גוי נפיק איסורו מלא ימצא. וכיון דלא חשיב מצוי בידו אינו עובר. אלא דלאחר הפסח מכל מקום אסור. דומיא דנפלה עליו מפולת דהוי כמבוער ומכל מקום אסור לאחר הפסח כיון דמכל מקום החמץ שלו: ה) ונראה לפי עניות דעתי עוד דישראל שהלוה לגוי על חמצו אפילו לר' מאיר דישראל מגוי קונה משכון ואפילו במעכשיו אינו עובר עליו בפסח ובכהאי גוונא מיירי המכילתא או לר' מאיר או לרבנן במעכשיו. שהרי במכילתא אמר הטעם משום שאינו יכול לבערו וכולל אותו עם חמץ שנפלה עליו מפולת [עיין בר"ן במתניתין דחמץ שנפלה עליו מפולת שם הביא המכילתא] ואי לרבנן בלא מעכשיו תיפוק לי' דאינו שלו. ומה זה ענין למפולת. אלא ודאי באופן שהוא נחשב של ישראל ומכל מקום אינו עובר דאינו יכול לבערו לר' מאיר דמכל מקום עיקר החפץ לגוי ולרבנן שמא יפדנו הגוי ודומה למפולת. אלא דמכל מקום לאחר הפסח אסור דומיא דמפולת ודו"ק: ו) אך בתוספות בבא מציעא שכתבו בטעם דאי גוי מישראל קונה משכון מותר אף דבשעת הלוואתו אינו קונה. דמכל מקום לא חשיב מצוי בידו. מבואר דמשום דלא חשיב מצוי מותר לאחר הפסח. וגם מבואר דאי גוי מישראל אינו קונה משכון חשיב מצוי בידו ודלא כמו שכתבתי בשיטת רא"ש. על כן נראה דהרא"ש במעכשיו. והא דקאמר במכילתא אף שהוא שלו היינו שאחריותו על ישראל דהוי כשלו. וכהאי גוונא בישראל שהלוה לגוי מותר לשהותו שאינו יכול לבערו דומיא דמפולת. רק לאחר הפסח אסור כמו במפולת וכמו שכתבתי. ז) ובאמת יש לעיין בדברי התוספות הנ"ל מאי שנא ממעות שנפלו לים הגדול. ונפלו לבור דכנגד הוצאות שצריך להוציא לא חשיב מצוי בידו. ולמה במשכונו אצל גוי יחשב מצוי אף כנגד החוב. ולכאורה יש לומר דשאני הכא שאין צריך להוציא הוצאות משלו. רק מה שבלאו הכי חייב לפרוע: ח) אך יש לעיין לפי המבואר בסמ"ע סימן ע"ב ס"ק ק"י דכי היכי דדינא דגוי בתר ערבא אזיל הכי נמי אזיל בתר משכון. דנכסוהי דבר נש אינון ערבין בי'. כל שכן במשכון שבידו עיין שם. ובתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סימן רכ"ג דלא אזיל בתר לוה כלל לא בתחילה ולא בסוף אלא בתר ערבא. ואם כן הכא נמי לא אזיל בתר לוה כלל אלא בתר משכון. ואם כן אין עליו חיוב כלל, אלא שאם ירצה לפדות המשכון יצטרך להשיב החוב ושפיר דומה למעות שנפלו לים. ואף דברייתא על כורחין מיירי דהאחריות על הלוה שהתנה שאם יאבד לא יפסיד חובו דאם לא כן לרבנן ישראל שהלוה לנכרי אמאי אינו עובר. מכל מקום מה מקשה הגמרא על המשנה. והוצרך לאוקמי במעכשיו. הא בפשיטות ניחא בסתמא ובנכרי שהלוה מותר דלא חשיב מצוי בידו. וישראל שהלוה אסור משום אחריות: ט) ובעיקר דברי הגאונים שהביא הרא"ש שקבלת