אבני נזר אורח חיים שמו

דאי באחריות פשיעה חייב לבער. אפילו בסתמא חייב לבער. על כן שפיר הוכיח הטור מדברי התוספות הנ"ל דבאחריות פשיעה אינו חייב לבער ודו"ק: כד) ולדינא נראה לי דבאחריות פשיעה חייב לבער מאחר שרש"י ור"ן ורא"ש אוסרים וכן רמב"ן וריטב"א בחידושיהם וכן בעל הלכות גדולות שכל דבריו דברי קבלה. ולהתיר לא ראינו כי מרמב"ם ור"י אין ראי' כנ"ל. רק דעת התוספות בשבועות הדיינין דפסקו כשמואל, ומזה הוכיחו דבעינן אחריות אונסין דוקא והרי דעת התוספות הנ"ל לא הובא כלל בשלחן ערוך. וגם לשון מיתבד לא משמע כלל באונס. דבפרק הזהב [גבי בני העיר ששקלו את שקליהם דמוקי לה הש"ס בשומר שכר וטוען שנגנבו או אבדו באונס] לא משכח הש"ס אבודה באונס אלא בטבע ספינתו בים. וזה בשלוחים המוליכין בדרך. אבל לא שייך כלל בפקדון בביתו. ואם כן רבא דאמר כיון דאלו מיגנב או מיתביד אי אפשר לפרש כלל אבידה באונס, הרי דאפילו משום אחריות אבודה דלאו אונס חייב לבער ודלא כהוכחת התוספות מדשמואל. על כן קם דינא דאפילו באחריות פשיעה חייב לבער כשיטת בעל הלכות גדולות ורש"י ורמב"ן ורא"ש וריטב"א ור"ן: כה) מיהו הני מילי כשקיבל עליו אחריות בפירוש. אבל בסתמא אינו חייב לבער. כיון דקיימא לן בחושן משפט סימן ש"א דנכסי גוים נתמעטו מדין שמירה. וכבר ביארנו דאפילו לרמב"ם פושע מטעם מזיק פטור על נכסי גוים על כן אינו חייב לבער וכן כתבו הרמב"ן וריטב"א: סימן שכז. א) כתב ריא"ז דחמץ שקיבל עליו אחריות אפילו הפקידו אצל אחר עובר עליו. ופסקו הרמ"א להלכה. והפרי חדש כתב דזה לשיטת הרמב"ם דבמקבל אחריות לא מהני יחד לו בית. אבל לשיטת ר"ח והיא הנכונה כיון שאינו שלו אלא שקיבל עליו אחריות אינו עובר דכתיב לא ימצא. וזה אינו מצוי בידו: ב) ותמיהני דהא חמץ שהפקידו אצל אחר חשיב טמון ונפקא מלא ימצא כמבואר ברמב"ם פרק ד' וזה לשונו כתיב לא יראה יכול טמן או הפקיד אינו עובר תלמוד לומר לא ימצא אפילו הפקידו ביד אחר או הטמינו. הרי דאפילו הפקידו ביד אחר חשיב מצוי בידו: והוא הדין חמץ שקיבל עליו אחריות שהפקידו ביד אחר. והטעם בשניהם שוה כיון שיקח מבית שומר כשירצה, וכן משמע בתוספות בבא מציעא (דף פ"א:) בנכרי שהלוה לישראל על חמצו. דאם הי' גוי מישראל קונה משכון לא הי' עובר אף על גב דבשעת הלוואתו אין בעל חוב קונה משכון, כיון דשלא בשעת הלוואתו קונה לגמרי. בשעת הלוואתו נמי אלים שיעבודי' ולא חשיב מצוי בידו. אבל לפי האמת דגוי מישראל לא קנה משכון חשיב מצוי בידו [משמע דסבירא להו גם כן כרמב"ם דהפקידו ביד אחר חשיב כטמון. דאם לא כן מה בכך שאינו מצוי. מכל מקום עובר בבל יראה ועיין תוספות ריש כל שעה] אף שהגוי יש לו שיעבוד עליו כל שכן בפקדון גרידא והוא הדין קבל עליו אחריות דעובר. ואינו דומה ליחד לו בית שאין החמץ מסור בידו להוליכו מזוית לזוית: ג) ובודאי לפי מה שכתב הר"ן בשיטת רבינו תם דאפילו חמץ שלו כל שהפקידו ביד אחר אינו עובר מן התורה אלא מדרבנן ולא גזרו בחמץ שקיבל עליו אחריות. הא ודאי אינו עובר בחמץ שקיבל עליו אחריות, אבל הריא"ז דעתו להדיא דחמץ שלו אפילו הפקידו ביד אחד עובר מן התורה. ואף על פי כן אית לי' שיטת רבינו תם ביחד לו בית. וכן התוספות רי"ד בחידושיו. והיינו משום דלא חשיב מצוי ובכהאי גוונא דחשיב מצוי בידו כנ"ל עובר. ונתבררו דברי הריא"ז והרמ"א: ד) עוד יש לי להביא ראי' דשניא דין הפקידו אצל אחר מדין יחד לו בית מהראב"ד שפירש גם כן יחד לו בית בקיבל אחריות. כמו שכתב הרא"ש בשמו. והרי הראב"ד פסק כר' שמעון דגורם לממון כממון דמי כמו שכתב בשמו בעל התרומות. ואם כן חמץ שקיבל עליו אחריות כממון גמור הוא לו. אף דבגמרא אמר דאי לאו דכתיב לא ימצא הוה אמינא הואיל ואיתי' הדר בעיני'. מכל מקום השתא דכתיב לא ימצא גלי קרא דבכל דוכתא כממון דמי כמו שכתב הטורי זהב. וראי' מקדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ומקדשים שחייב באחריותן של עיר הנדחת דחשיבי דידי'. ומקדשים שחייב באחריותן שהזיקו שחייבין לשלם. דאף דאיתנייהו בעינייהו חשיבי כדידי'. ואין בין קבל עליו אחריות לחמץ שלו כלום. ואף על פי כן יחד לו בית אינו זקוק לבער. ואלו הפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו כדמוכח במתני' דנכרי שהלוה. אלא ודאי שאני יחד לו בית שאינו מסור בידו לקחתו בכל עת שירצה. ואינו דומה לנכרי שהלוה. דמכל מקום בידו לפרוע חובו וליטלו. ואם כן לא קשה מידי על הריא"ז: ה) ובאמת שיש לדחות ראי' זו. דהנה קשה טובא לדעת הראב"ד המובא בשיטה מקובצת ריש פרק המפקיד שהקשה לר' שמעון יתחייב לשלם כפל לשומר משום שהוא גורם לממון. ותירץ דלא אמר ר' שמעון אלא בקדשים שחייב באחריותן שחייב בכל מיני אחריות. אבל שומר איכא אנפי דלא מחייב עלה. וקשה מחמץ דמקשה הש"ס לר' שמעון למה לי קרא דלא ימצא. וכן בלישנא קמא דאמר הניחא לר' שמעון. והרי גם ר' שמעון מודה בשומר. וצריך לומר דבאמת היינו דמשני בש"ס סלקא דעתך אמינא כו' על פי הגירסא כתב יד מינכען הנדפס מחדש וז"ל לאו ברשותייכו קאי ולא בעיתו לשלומי לאו כדידי' דמי קמשמע לן. ולכאורה אינו מובן. ובהגהות כתב ולשון ארוך ואינו הגון הוא: ו) אך יש לפרש לדעת הראב"ד הנ"ל ונאמר כי סברת הראב"ד הוא דכיון דאיכא אנפי דלא מחייב עלה. נמצא שלא חל החיוב רק בשעת גניבה. ואינו דומה לגזלן שנתחייב להשיב או היא או דמי'. אבל שומר כיון דאפשר שיארע בה אונס שאינו מחויב. [ואפילו שואל נפטר במתה מחמת מלאכה] ולא יצטרך להשיב לא היא ולא דמי' עדיין לא נתחייב. ודוקא גזלן וכן קדשים שחייב באחריותן שמתחילה חל החיוב, והוא פוטר עצמו בהחפץ חשיב גורם לממון, והוא