אבני נזר אורח חיים שמג

ברשותו ועשאו כאילו ברשותו אם כן אינו פועל כלום במה שמוציאו מרשותו שגם תחילה הי' אינו ברשותו ועשאו וכו' ולא מועיל הוצאה מרשותו רק קודם שעשאו הכתוב כאילו ברשותו. ובחמץ שקיבל עליו אחריות שהי' שלו ממש משום גורם לממון אף הוצאה מרשות יועיל. וחזרה לבעלים דמשוי לי' אינו שלו גם לדעת השאגת ארי' יועיל. שהרי ביטול לאחר זמן איסורו אי לאו דאינו ברשותו הי' מועיל והי' מקיים בזה עשה דתשביתו: יט) מה שכתב שראה בתשובתי דעכו"ם אין לו אונאה היינו שאינו עובר בלא תונו ובגמרא מצינו רק שאינו מחזיר אונאה לגוי וכן כתב הרב ז"ל מלאדי בהלכות אונאה שאסור להנאותו בין בשויי המקח כו' הנה דבר זה פשוט דאין איסור אונאה לעכו"ם וזיל קרי בי רב הוא לא תונו איש את "עמיתו". והרב אתי עלה מדין גניבת דעת דכשאומר לו שכך שוה והוא אינו שוה כך הרי גונב דעתו, או אפילו בסתמא במקום שאין דרך הסוחרים למכור יותר משויו. הרי הגוי סומך עליו שכך שוה. ודומה למוכר דבר שיש בו מום דחשיב גניבת דעת משום דסתמא אין בו מום. ואפשר דעל כן הגמ' אמר לענין חזרה. ומשום דלהנות לכתחילה אסור באופנים הנ"ל. אך לאו דלא תונו אף באופנים הנ"ל אינו עובר: כ) מה שכתב שבמנחת חינוך מבואר דלא תחמוד ולא תתאוה נוהגין בגוי והוא ענף גזל. הנה גם אני כתבתי כן. אך זה בגוי לגוי. לא בישראל לגוי: כא) מה שכתב דעל ידי חיוב השבתה נפקע ממון הגוי ניחא גם לדעת הרב דחמץ אינו ברשותו אבל לא אינו שלו דמכל מקום אין בו איסור גזל גוי דהוי כאבידת גוי דמותר ועוד יש לומר דשאני הכא שאינו ביד גוי רק ביד ישראל שמצוה עליו לבערו על כן הוי אינו שלו: ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן שכו. בדין אחריות שעוברין עלי' בבל יראה אם הוא אחריות גניבה ואבידה או אפי' אחריות פשיעה: א) הנה הר"ן כתב לדעת רש"י ביחד לו בית דבסתמא מיירי. וכשיחד לו הוה כאמר הנח לפניך. ובלא' יחד הוה כאומר הנח לפני והרי הנח לפני אינו אלא שומר חנם. הרי דבאחריות פשיעה גם כן חייב לבער. ב) ולאחר העיון יש לדחות ראי' זו דהנה בתוס' (דף כ"ב:) בהא דמקשה הש"ס והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא תאכל הנפש עם הבשר. ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח דכתיב לפני עור לא תתן מכשול טעמא דכתיב לפני עור וגו' הא בהנאה שריא. כתבו התוספות אף על גב דאבר מן החי של נכרי איירי חשיב כמשתכר באיסורי הנאה. דמה שהנכרי מחזיק לו טובה חשיב כמשתכר. והא דאמר בסוף אלו מציאות גבי אם היתה בהמתו טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה. אף על גב דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפי' בחנם. מכל מקום כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צער בעלי חיים חשיב כמו לא אפשר ולא מתכוין דשרי עד כאן לשונם. ובשב שמעתתא הקשה בהא דכתבו התוספות דמה שהנכרי מחזיק לו טובה חשיב כמשתכר. מהא דאיתא סוף פרק קמא דקידושין בערלה בחוץ לארץ רבנן ספוקי מספקי להדדי. והא מה שמחזיק לו המקבל טובה חשיב כנהנה מודאי ערלה. דלדידי' הוה ודאי ערלה: ג) ולפי עניות דעתי לא קשה מידי דהנה קיימא לן כר' שמעון דאפשר ולא מיכוין שרי והוא אינו מתכוין שיחזיק לו טובה. רק בנכרי אסור ליתן לו בחנם דכתיב ולא תחנם לא תתן לו מתנת חנם. והוא הדין להושיט לו ולטרוח בשבילו. אלא שאם הי' מכירו מותר כמו שכתב הרא"ש פרק קמא דעבודה זרה סימן י"ט (וביורה דעה סימן קנ"א סעיף י"א] מפני שהוא כמוכרו לו שהנכרי מחזיק לו טובה. ואם כן ממה נפשך אסרו שאם אינו מתכוין שהגוי יחזיק לו טובה רק לטובת הנכרי. אסור משום לא תחנם. ואי מתכוין שהנכרי יחזיק לו טובה הוא משתכר באיסורי הנאה. אכל בערלה בחוץ לארץ דמספק לאחר מותר כשאינו מתכוין שחבירו יחזיק לו טובה דאפשר ולא מכוין קיימא לן דשרי כר' שמעון [ואפילו לרב דסבירא לי' כר' יהודה אפשר ולא מכוין אסור. הא בערלה בחוץ לארץ קיימא לן הלכה כמאן דמיקל וקיימא לן בערלה בחוץ לארץ כר' שמעון דמיקל. מיהו בזה יש לפקפק דזה אינו רק בספק ערלה אבל לא בודאי ערלה וספק אם חשיב נהנה. אך להטור דהטעם דמקילין בערלה בחוץ לארץ משום דהוא רק הלכה למשה מסיני ולא חשיב עיקרו מן התורה דקרא בערלה בארץ ישראל איירי. ובחוץ לארץ עיקרו הלכה למשה מסיני. אם כן הוא הדין בספק אם חשיב נהנה דמותר מן התורה ודו"ק [וגבי יין נסך שפיר כתבו התוס' דמותר משום לא אפשר ולא מיכוין. דהתם אינו מתכוין לטובת הנכרי רק לסלק צער בעלי חיים. וגבי לא תחנם במתכוין לחון הנכרי תליא מילתא כמבואר ברשב"א גיטין גבי חציו עבד וחציו בן חורין יעוין שם]: ד) וזה מדוקדק בלשון התוספות שכתבו דמה שהנכרי מחזיק לו טובה. החליפו לשון הגמרא בן נח בנכרי. אך הוא הדבר שדברתי, דהאיסור ( משום שהוא נכרי ולא גר תושב דליכא גבי' לא תחנם כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה. אלא משום דבן נח דברייתא לאו בגר תושב דגר תושב שמקיים שבע מצוות ואינו אוכל אבר מן החי וליכא לפני עור כמו בישראל. ודוקא יין לנזיר אסור להושיט שמא ישכח נזירותו כמו שכתבו התוספות עבודה זרה (דף ו':) דיבור המתחיל מנין. ועל כרחך האי בן נח אינו גר תושב ואסור ליתן לו מתנת חנם ואסור ממה נפשך כנ"ל. העולה מזה שאם אדם עושה טובה עם ישראל לא חשיב נהנה כשאינו מתכוין להחזקת טובה וגבי גוי חשיב נהנה: ה) והנה יש להביא ראי' לזה דגבי ישראל לא חשיב נהנה כשאינו מתכוין להחזקת טובה. דאם לא כן שומר חנם היכי משכחת לה. דהמפקיד מחזיק לו טובה וחשיב נהנה ויחשב שומר שכר. אלא משום דכשאינו מתכוין לא חשיב נהנה: