אבני נזר אורח חיים שמב

ולא יפטור עצמו. ומעכשיו נאסר מלפטור עצמו. וכל האיסור מחמת דעתו ורצונו ומחויב לפזר כנ"ל: י) בדין גזל מגוי ויהיב דמי שכתבתי שמותר. וכבודו מביא ראיות דגוזל על מנת לשלם אסור. גם אנכי דעתי דעל מנת לשלם אחר זמן אסור דנחשב גזל. אך במשלם תיכף או מזומן בידו לתתו תיכף דכהאי גוונא חשיב הילך שבזה מיירי הש"ס בבא קמא (דף קי"ג:) בזה לא חשיב גזל: יא) ואעתיק לו מה שכתבתי בחידושי לקידושין. בשליחות יד. אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע. קשה לי דהא שליחות יד דגלי רחמנא על כרחך היינו באופן דאינש דעלמא הי' פטור. ואם כן השליח לאו בר חיובא. ועיין בריטב"א פרק שנים אוחזין דאפילו כהן דאמר לכהן גם כן חשיב לאו בר חיובא אף דאם הי' מקדשה לעצמו הי' חייב. והכא נמי אף דאם הי' שומר הי' חייב השתא מיהא לאו בר חיובא. והניחא לשיטת הר"ן דשליחות יד דגלי רחמנא היינו דאפילו הגביה רק ליטול מקצתה ונטל מקצתה חייב בכולה. ואינש דעלמא אינו חייב אלא באותו מקצת ניחא. דלאותו מקצת הרי שליח בר חיובא. וכיון דלאותו מקצת אין המשלח חייב. כל שכן שאינו חייב בשאר. אך לשיטת הריטב"א דשליחות יד היינו שלוקח על מנת לשלם אם כן גבי שליח לאו גזילה הוא כלל ושליח לאו בר חיובא הוא כלל: יב) והנראה דהנה טעמא דלוקח על מנת לשלם לאו גזילה על פי המבואר בתוספות בבא קמא (דף ק"ז:) בסוף העמוד דכשטוען טענה שחייב בדמי' ובאמת הוא ברשותו לא חשיב כפירת ממון עיין שם. והכא נמי כשרוצה לשלם דמי' לא חשיב גוזל ממון. אולם זה כשישלם תיכף. אבל בגוזל עתה לשלם לאחר זמן ודאי חשיב גזלן. דמכל מקום עכשיו גזלן הוא. וגדולה מזה הדין בשואל שלא מדעת דגזלן הוי אף שלאחר שישתמש בה דעתו להחזירה ובעיני'. אך במגביה החביות על דעת שיטול ממנו רביעית ודעתו שבעת נטילתו ישלם. בכי הא באינש דעלמא פטור. דכל עצמו לא נעשה גזלן רק משום שחושב שיטול. וכיון שחישב שבעת נטילתו ישלם לא נעשה גזלן כלל: יג) והנה ידוע דכל שהוציא מרשות בעלים אף שלא הכניסה לרשותו אלא לרשות אחר נעשה גזלן. וראי' ממתני' בבא קמא (דף ע"ט.) דנתנו לבכורות בנו או לבעל חוב דנתחייב הגנב במשיכת הכהן. וכן מדברי רש"י בבא קמא (דף ס"ה.) דאם בשעת מכירה שוה יותר מבשעת גניבה משלם יקרו כשעת מכירה דחשיב כתברא או שתיא. הרי דחייב אמכירה אף שלא הכניסה לרשותו. וכן מבואר ברמב"ם ושלחן ערוך. והטעם משום שהי' לו להשיבה. וכל שלא השיבה ומכרה חשיב כאלו הוציאה מרשות בעלים לרשות אחר וחייב: יד) מעתה מיושב קו' הנ"ל דאי לאו דגלי רחמנא שליחות בשליחות יד לא הי' באפשרי לחייבו משום דשליח לאו בר חיובא וחייב המשלח. דאם יתחייב המשלח הרי נעשה המשלח גזלן ויצא מרשות בעלים תיכף בשעת הגבהת השליח. נמצא שהשליח הוציאה בהגבהתו מרשות בעלים לרשות המשלח. מעתה לא יועיל מה שחישב לשלם בעת שיטול הרביעית כיון שהוציאה מרשות בעלים עכשיו והתשלומין יהי' אחר כך. דבשלמא אם לא חידשה תורה דין שליחות יד הי' מועיל מחשבתו לשלם בעת שיטול כיון דעכשיו אינו גזלן ובשעה שיטול ישלם. אבל לאחר שחידשה תורה דין שליחות יד שהמשלח נעשה גזלן. שוב אף השליח שהוא אינש דעלמא יתחייב. כיון שהחפץ יצאה לרשות משלח תיכף וישלם אחר כך בשעה שיטול. ושוב השליח בר חיובא ושוב יפטור המשלח. ואי אפשר לחייב המשלח. דאם יתחייב יהי' השליח בר חיובא. ואין שליח לדבר עבירה. ולפי מה שכתבתי בטלו כל קושיותיו: טו) אך דעת הרב מלאדי ז"ל דאפילו ליקח על מנת לשלם מותר בגוי. ועליו יפול קושיותיו. ולא אטריח עצמי ליישב מאחר שדעתי שנעשה גזלן בזה. והנה כבודו דעתו שנעשה גזלן. ומשום דמכל מקום גוף החפץ גוזלו. ותוספות דבבא קמא שהבאתי בחי' ורשמתי גם כן בגליון. הקצות החושן סימן ע"ג כתב שיש לו פירוש בהם ולא כתב מה. ונפלאתי שלא כתב ליישב הא דבבא קמא (דף קי"ג) שהביא הרב והמקנה וגם לא כתב ליישב הא דהלכה רווחת היכי דיהיב דמי אינו אלא בלא תחמוד. אך לדידי לוקח ומשלם הוא לא תחמוד לבד ועל מנת לשלם הוי גזל אתי שפיר הכל: טז) מה שכתב שהוכיח מירושלמי דחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות מותר לאחר הפסח מוכח דנשאר של גוי. זו חטאת קולמוס באמת שלא עשתה מחשבתי והייתי סבור שכבר השבתי לו ע"ז דהטעם משום שלא יהי' קנס לישראל במה שיהי' נאסר שהרי יכול לומר לו הרי שלך לפניך. וכך הם דברי הנודע ביהודה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דמותר לאחר הפסח דלגזלן שעבר לא יהי' קנס והנגזל לא עבר שאינו ברשותו ואף דבאמת לא קיימא לן כנודע ביהודה בזה. מכל מקום מבואר ברמב"ן בחי' דאין קנס זה לגזלן אלא לנגזל והוכיח דאפילו באונס קנסו. והיינו כנ"ל משום דלא יפסיד. והכי נמי בזה: יז) על מה שכתבתי בחמץ שקיבל עליו אחריות אין איסור במה ששורפו דכיון שמצווין לבערו נפקע ממון הנכרי. והקשה כבודו דאם כן יקשה לשיטה מקובצת כתובות דר' מאיר סובר בפקוח נפש יעבור ואל יהרג נימא משום פקוח נפש נפקע ממונו. מלבד שבעצמו אינו דמיון כלל. אך גם אני לא אמרתי רק בגזל גוי שאין האיסור מפאת חסרון הגוי רק מפאת ישראל שלא ילמוד בגזל כמו שכתב חכם צבי. בזה אמרתי דעל ידי המצוה נפקע ממון הגוי ושוב אין ישראל גוזל. אבל בגזל ישראל זה עצמו שיופקע ממון ישראל הוא נגד רצון התורה שהתורה אמרה לא תגזול שלא יופקע ממון ישראל: יח) מה שכתבתי דבמה שמחזיר לגוי מקיים תשביתו דשוב אינו גורם לממון. והשיב על זה משאגת ארי' דלאחר זמן איסורו אינו מקיים עשה דתשביתו בהוצאה מרשות. בחי' השגתי על שאגת ארי' דאם כן הא דאמרינן בפרק קמא ה'. כתיב שבעת ימים וגו' וכתיב אך ביום הראשון תשביתו ופי' התוספות דמיתורא פריך דהעשה דתשביתו מיותר. ולדברי השאגת ארי' צריך קרא שלא יועיל הוצאה מרשות לאחר זמן איסורו. אך עיקרן של דברים כדברי הרב ז"ל מלאדי דמשום הכי אינו מועיל הוצאה מרשות לאחר זמן איסורו משום דחמץ אינו