אבני נזר אורח חיים שמא

עליו אחריות והאחריות עולה לסך רב באופן שבמצות עשה לא הי' מחויב לפזר סך כזה. ודברי אחרונים דאפילו בלאו כל שאינו עובר בעשה אינו מחויב לפזר כמו במצות עשה וכן משמע מחילוק הר"ן. הכא נמי נאמר שלא יתחייב לבער. הנה בתשובתי הקודמת כתבתי דאם כן גם בחמץ שלו נאמר כן. ואף שאסור בהנאה. הלא לאחר הפסח יהי' מותר כיון שהי' מותר לשהותו ושם כתבתי שאכתוב לו עוד בדבר זה: ב) והנה הדבר ברור דאף שחילק הר"ן בין מצות עשה דשב ואל תעשה שאני. מכל מקום ודאי אף לאו שחשיב אין בו מעשה לענין מלקות. מכל מקום מחוייב ליתן הון ביתו שלא יעבור. והיינו כגון חסימה בקול לר"ל או גם לדידן באינו בשפתיו רק בקול לבד דכהאי גוונא חשיב גם לדידן לאו שאין בו מעשה כמו שכתב הרי"ף פרק ארבע מיתות. או בחטא שעיקר הוא במחשבה דחשיב לאו שאין בו מעשה כמו מגדף. מכל מקום אין לדמותו לשב ואל תעשה: ג) ותדע דריש פרק ג' דמכות דמקשה לר' עקיבא דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. אם כן חייבי קרבן בשוגג נמי לא ללקי עלייהו במזיד דלאזהרת קרבן אתא. דהא פסח ומילה דלית בהו לאו אין בהם קרבן. ומשני התם היינו טעמא דהוקשה לע"ז מה עבודה זרה שב ואל תעשה הכא נמי שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו פרש"י ע"ז המצוה שב ואל תעשה והוא עובר ועושה עיין שם. ולכאורה קשה דהא ר' עקיבא הוא הסובר קרבן לא בעי מעשה [ואפילו מגדף חייב] כדאיתא בכריתות (דף ג':) ובסנהדרין (דף ס"ה.) ולר"י דקיימא לן כוותי' לגבי ר"ל ר' עקיבא אפילו מעשה זוטא לא בעי כדאיתא סנהדרין (דף ס"ה.) אלא ודאי מכל מקום אין לדמותו לפסח ומילה שאינו עושה גם במחשבתו רק שנמנע ולא עשה המצוה. אבל מגדף העובר במחשבה שפיר דומה לע"ז דסוף סוף הוא עובר בפועל. רק שלענין מלקות חשיב אין בו מעשה שאינו עושה באבריו כמו משמר דלאו כעושה מעשה מהאי טעמא: ד) והוא הדין בנידון הר"ן שכתב הטעם מצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני הוא דוקא במה שאינו פועל כלום גם במחשבתו. ועל כן בל יראה דאינו ברשותו ועשאו כו' וכתב רמב"ן בחי' דהיינו משום שדעתו עלי' ורוצה בקיומו. וכיון שהאיסור תלוי בדעתו ורצונו שפיר חשיב מעשה לענין שצריך ליתן כל הונו שלא יעבור. ואף גם בתוך הפסח שכבר נעשה ברשותו ואפילו עכשיו עומד וצווח שאינו רוצה בו ומבטלו אינו מועיל. מכל מקום על כרחך עבר עלי' בתחילה בעוד הי' תלוי החטא בדעתו. ונאסר משום קנס. ושוב אינו מפסיד כלום בביעורו: ה) מעתה נדון בחמץ שקיבל עליו אחריות. דהנה בפשיטות נראה דבזה אין צריך דעתו ורצונו כלל. דבזה אין צריך כלל לטענת עשאן כו' כיון דמותר לפטור עצמו בחמץ מאחריות לכתחילה. ואפילו מבטלו מתחילה אינו מועיל. ממילא דומה להא דר"ן במצות עשה ו) אך יש בזה מקום עיון. דהנה ריש ביצה בהכנה דרבה דפרש"י דרבה אית לי' מוקצה מן התורה ומידי דשבת ויום טוב צריכין הכנה מבעוד יום של חול ואין שבת מכין ליום טוב כו'. ולדידן דקיימא לן מוקצה דרבנן והכנה דביצה דאורייתא צריך לומר כמו שכתב הרשב"א דאף דאין צריך הכנה. מכל מקום שייך הכנה בהם וכשמכין משבת ליום טוב אסור. והנה הר"ן בהא דנולדה בזה אסורה בזה כתב דזה אינו רק מדרבנן שאסרו נולד בו ביום דמדאורייתא כיון שלעצמו הכינה. הדבר ברור שאף בשני מותרת. ומדבריו נלמוד דאף שלא אכלה בראשון חשיב שהכין לעצמו דאי הוה בעי הוה אכיל לה. וצריך להבין אם כן למה יאסר האכילה בשני משום שלא יכין שבת ליום טוב. הלא אף אם לא יאכל כבר נעשה הכנה במה שמותר לאכול בשני. כשם שאתה אומר שחשיב שהכין לראשון במה שהי' מותר לאכלו. ומה איסור עושה במה שאוכל בפועל בשני. וצריך לומר כיון שאם יאסר לאכול בשני לא יעשה הכנה. ועל ידי ההיתר בשני יהי' הכנה. על כן באמת אסור בשני כדי שלא יהי' הכנה): ז) ולפי זה יש לומר גם בחמץ שקיבל עליו אחריות צריך לטעם עשאן כי' דאי לאו עשאן הי' הדין שאסור לפטור עצמו מגוי בהחמץ. כיון דעל ידי ההיתר הוי גורם לממון ועובר בבל יראה אסור לפטור עצמו ממנו בהחמץ ולא הוי גורם לממון ואינו עובר אך משום עשאן אף אם יאסור לפטור עצמו יעבור. דאף שאסור לפטור עצמו מכל מקום יכול לפטור עצמו. וכמו חמץ שלו אף שאסור בהנאה. הכי נמי בחמץ שקיבל עליו אחריות אף שאסור לפטור עצמו עשאן וכו' וכיון שבין כך ובין כך יעבור. על כן מותר לפטור עצמו מגוי: ח) ולפי מה שכתבתי יועיל ביטול בחמץ שקיבל עליו אחריות כמו בחמץ שלו דמפורש ברמב"ן הטעם דכיון שהסכימה דעתו לדעת התורה שוב לא עשאה התורה כאלו ברשותו. והכא נמי בחמץ שקיבל עליו אחריות כיון שהסכימה דעתו שיהי' כעפר ולא יפטור את עצמו ממנו כמו שהוא הדין שאסור כדי שלא יעבור. לא עשאה התורה כאלו ברשותו. ועל כן אסור לפטור עצמו: ט) נמצא שכל האיסור בל יראה בקיבל עליו אחריות תלוי בדעתו ורצונו. ושוב מחוייב ליתן ע"ז כמו בלא תעשה דמעשה. ובחמץ שקיבל עליו אחריות האיסור מחמת דעתו ורצונו בכל הפסח. דהשתא דעובר משום עשאן שוב מותר לפטור את עצמו והוי גורם לממון ממש ויכול לבטל. שמעתה הוא אצלו כעפר