אבני נזר אורח חיים שמ

נכרי שלא קיבל עליו אחריות מקרא דלך נפקא. וכן כתב רמב"ן בפי' התורה. ותמה מעלתו שהרמב"ן על התורה כתב גם בנפלה מפולת בגל גדול שאבוד ממנו ומכל בני אדם ומקרא דלך. הנה אנכי לא כתבתי בשם רמב"ן רק דחמץ של גוי לא נתמעט מאינו יכול לבערו. אבל הא דנפלה מפולת נפיק מאינו יכול לבערו הם דברי רמב"ן בחי' יעוין שם. וחזר בזה ממה שכתב בפי' התורה בזה. ובאמת מוכרח לומר כן דהא במכילתא דיצא זה שאינו יכול לבערו סמוך ונראה לנפלה עליו מפולת רק הא דחמץ של גוי נסמוך על דברי רמב"ן בפי' התורה. משום דיש לומר דקאי רק אדסליק מיני' לבד והסברא מוכחת כן דלמה יקרא חמץ של גוי משום שלא קיבל עליו אחריות אינו יכול לבערו. וכבר כתבתי בגליון רמב"ן על התורה לעיין ברמב"ן בחי': ה) מ"ש סניגרון לדבריו שכתב דאף ביהיב דמי הוי גזל והשבתי עליו דביהיב דמי אינו עובר רק בלא תחמוד דכתיב בי' רעך. וכתב כבוד תורתו דמדנענשו בני נח במבול על כי מלאה הארץ חמס מוכח דהוי גזל ואף ביהיב דמי. וישראל במתן תורה לא יצאו להקל. אשתמיטתי' דברי תוספות בבא קמא (דף ס"ב.) בהא דבעי הש"ס מה בין גזלן לחמסן דלא יהיב דמי כו'. וכתבו תוספות בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם [והכא בעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן]. ואם כן חמס דקרא בלא יהיב דמי. ומכל מקום קרי לי' חמס דבלשון המקרא הכל אחד. וכן כתב הרא"ם בפי' התורה: ו) ואני חושב בו סברא. דיש לומר בן נח מוזהר אף בדיהיב דמי. דהנה רמב"ן פרשת וישלח כתב בני נח מצווים על הדינים היינו דיני אונאה גניבה כו' ולישראל הם הרבה מצוות ולבן נח הם מצוה אחת כן יש לומר בין יהיב דמי בין לא יהיב הכל בבני נח אזהרה אחת גזל. ולישראל נתחלק לשתים. גזל וחמדה מכל מקום מה שסיים שגם ישראל לבני נח אסור ביהיב דמי שלא יצאו במתן תורה להקל. זה טעות שהרי אונאה בני נח מוזהרין. וישראל אינו מחזיר אונאה לבן נח. ואין זה מיעוט בקדושה שתחילה לא הי' מוזהר אלא לרעהו שגוי עם גוי הוי רעהו. ובמצרים כתיב וישאלו איש מאת רעהו. ואחר מתן תורה נאסר רעהו. ומי שאינו רעהו לא נאסר מעולם רק שמתחילה הי' בן נח רעהו ועכשיו אינו רעהו. כן בזה שאף שמתחילה הי' נאסר אף ביהיב דמי. הרי תחילה הי' נקרא רעהו. ולרעהו גם עתה אסור וזה פשוט: ז) מה שכתבתי דמשום דהכל מחוייבין לבערו פקע ממונו של גוי. ותמה מעלתו דאדרבא אם לא יהי' רשאי לא יהי' הפקר. הנה לא דיקדק בדברי להבינם. שכתבתי שאין איסור גזל עומד בפני מצוות ביעור כיון דמצוות ביעור בעצמו. ותרצה לומר שהגזל יאסור עליו הביעור. נאמר שאדרבא על ידי המצוה פקע ממונו שהכל מצווים עליו לבערו. ורמזתי לו דברי הר"ן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא באוסר על השוכר. אבל באוסר על אחרים כיון דשיעבוד שוכר קיים משוכר מתהני. ודוקא באוסר על שוכר דנפקע שיעבודו. ותקשה למה יפקע שיעבודו. הא כל זמן שלא נפקע משל עצמו נהנה ומותר לדור ולמה יפקע שיעבודו. אך משום דגוף הבית של משכיר ויכול לאוסרו רק שיעבוד שוכר מעכב. כיון שאם יחול הקונם יפקע שיעבודו אין השיעבוד מעכב על הקיום מלחול. והכי נמי מצוות ביעור בעצם. רק שתאמר שלא יוכל לבערו משום איסור גזל. כיון שאם יחול החיוב לא יהי' איסור גזל אין איסור, גזל מעכב. ובאמת נידון דידן עדיף מהא דר"ן וקל להבין: ח) בדין אם מחויב לתת סך רב שלא יעבור על איסור תורה בשב ואל תעשה. הסכמת רוב אחרונים דאינו מחוייב. דחילוק הר"ן בין עשה ללא תעשה מפורש בדבריו דמצות עשה עובר בשב ואל תעשה. מכל מקום הדמיון והראי' שהביא מכלאים אינו ראי'. דכלאים רוצה בקיומו תליא. וכל שאינו מוצא פועלים לשכור בהוספה שליש לא נקרא רוצה בקיומו. ותדע דהוספה יותר משליש לפועלים אינו סך רב. מכל מקום הסכמת אחרונים דאינו מחוייב: ט) נדון מה שנסתפק בחמץ שקיבל עליו אחריות. אם יעלה האחריות לסך רב. בשלמא אם החמץ שלו הא אסור בהנאה. אינו מיושב כל הצורך דהא הטעם כתב הר"ן דעניות כמיתה כמו שאמרו עשה שבתך חול וכיון דלאחר הפסח יהי' מותר לו גם בחמצו שייך טעם זה. זולת בהי' אפשר למכור קודם הפסח דאז אסור אחר הפסח משום קנס. ואם נאמר שהאמת כן הוא יבוא מזה קולא ופירצה גדולה. ויש לי בזה עיון גדול וצריך אני להתיישב בדבריי בהחפזי כל האדם כוזב [ועיין בתשובה שאחר זו]: י) אשר הוקשה לו איך אוכלין הקעפליך מחריין בשבת לפי מה שכתב המגן אברהם דאין מברכין עליו ברכת הנהנין דדמי לפלפלין ושום דאין מברכין עליהם ופטור עליהם ביום הכיפורים דלאו אכילה הוא. ואם כן יהי' בו חיוב טוחן במה שמרסקו בשיניו עד כאן דבריו. למה לא הוקשה לו איך יוצאין ידי אכילת מרור דכיון דלאו אכילה הוא. ואם תאמר כמו שכתב רא"ש ופסקי מהרא"י להדיא דלא כתיב אכילה במרור דיאכלוהו בפסח כתיב. מכל מקום הא מברכין על אכילת מרור. וכתב רא"ש דמשום הכי צריך כזית. ועל כרחך כיון שקיבלו חכמים דחמשת מינים הללו יוצאים בהם ואחד מהם כמכא. רחמנא אחשבי' אכילה. כמו אכילת גיד הנשה ושקצים ורמשים לחיובי. כן זה למצוה. ממילא בשבת דכשאינו מתקן פטור והתיקון הוא המצוה והמצוה אינו אלא מה שהוא אכילה דאם לא כן לא הי' יוצא. נמצא שכל התיקון הוא מה שהוא אכילה. ומחמת שהוא אכילה הא אינו מלאכה. והייתי יכול לומר בפשיטות על פי דברי מרדכי פרק ג' דחולין בקשר של תפילין לשיטת ר' אלי' דצריך לקשור בכל יום. מכל מקום חשיב קשר של קיימא לענין שבת דרחמנא קריי' קשר הכא נמי רחמנא קריי' אכילה. אך לא יתכן למה דקיימא לן מרור בזמן הזה דרבנן על כן צריך לומר כמו שכתבתי: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן שכה. ב"ה ג' אחרי יוד למב"י סת"ר. עוד להרה"ג הנ"ל. א) בדבר אשר נסתפק כבוד תורתו בחמץ שקיבל