אבני נזר אורח חיים שלט

עליו מפולת קאי. אבל חמץ של עכו"ם מגזירה שוה דלך לך יליף. וכן מפורש ברמב"ן בפי' התורה. ותמהני איך העלים עיין מדברי רמב"ן במקומו. ואם כן דברי השאגת ארי' ברורים כשמש: ז) עוד שם כתב לדחות ראיית השאגת ארי' דאם איתא דקיבל עליו אחריות אינו עובר בעשה דתשביתו הוה לי' לאו כולל יותר מעשה ולמה יחשב ניתק לעשה. וכתב המקור חיים דאף על גב דאינו מצות עשה דתשביתו. מכל מקום אם ביערו תיקן העשה דלא חמור מחמץ דידי'. והביא ראי' דאם כן נשים שהותירו קדשים ילקו כיון שאין מחוייבין בעשה דבאש תשרופו. ואינו שום דמיון. דהתם הנותר בעצמו יש עליו חיוב שריפה רק שהאשה אינה מצווה. מכל מקום בשריפתה נתקיים המצוה בנותר שנשרף. למה הדבר דומה לקטן שאכל קדשי קדשים דלא נתבטל העשה דואכלו אותם אשר כיפר בהם. דמכל מקום הקדשי קדשים נאכלו. והכא נמי הנותר נשרף. אבל חמץ שקיבל עליו אחריות אם תמצא לומר שאין בו חיוב השבתה לא נתקיים שום עשה, ואיך ינתק הלאו: ח) אך באמת ראי' זו השני' אין לה מקום לפי מה שכתבתי דרמב"ם לית לי' דבל יראה הוה ניתק לעשה. אך אין צריך בזה עוד ראי' ודברי שאגת ארי' ראשונים ברורים ופשוטים: ט) ואשר כתב עוד דאפילו ישלם להנכרי מכל מקום גזל גוף החפץ. ליתא דהיכי דיהיב דמי אינו עובר בלא תגזול רק בלא תחמוד דכתיב בי' רעך לאפוקי נכרי. ולחד תי' בתוספות גם בלא תחמוד אינו עובר. והדברים עתיקין. כל זה אני כותב לפי הבנת כבוד תורתו: י) אך לדעתי נראה ברור דאין איסור גזל מעכבתו מלהשביתו כמשפט. כיון שאם יחול חיוב השבתה מחמת העשה או הלא תעשה יופקע ממונו של נכרי כיון שהכל מצווין עליו לשורפו. וגרע מאנס בא כנגדו על כן חל חיוב השבתה. ונמצא כי בשעה שמבערו אינו גוזלו כלום שכבר נעשה הפקר על ידי חיוב ביעור. והיינו דחמץ מפקיע מידי שיעבוד הנכרי ועיין ר"ן נדרים (דף מ"ז) בענין הקדש מפקיע מידי שיעבוד מה שמחלק בין אסר על השוכר או אסר על אחר. דוקא על השוכר משום דנפקע שיעבודו על ידי הקונם. ממילא כשם שהקדש מפקיע מידי שיעבוד פירושו על ידי הקדש. כן חמץ מפקיע מידי שיעבוד על ידי איסור חמץ. ואף שאין הנכרי מוזהר על כרחך משום שישראל מחוייב לבער והכי נמי בנידון דידן וכמו שכתבתי: יא) ואין להקשות אם כן שנפקע ממונו אי מיגניב או מיתביד למה יתחייב לשלם לגוי. לא קשיא דבלאו הכי אינו מדינא דרעהו כתיב אלא כעין אחריות אלים או בקנו מידו. והרי על דעת זה קנו מידו שאם יאבד בפסח ישלם. יחוג החג הקדוש בקדושה וטהרה ובשמחה וטוב לב וינצל ממשהו חמץ: כנפשו ונפש דו"ש וש"ת הק' אברהם סימן שכד. ב"ה יום ה' י"ג ניסן סת"ר. להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) נדון חמץ שקיבל עליו אחריות אם מחויב בעשה דתשביתו כבר כתבתי מה שיש בו די. ואשר כתב שמהמגן אברהם משמע שאינו מחויב מדמתיר להחזיר הפקדון אף שהגוי יאכלנו. רק לר' יוסי הגלילי דמתיר בהנאה שפיר מקיים תשביתו במכירה לנכרי. מה שאין כן לדידן, איני יודע מה הוא סח. דלמה לא יקיים תשביתו בחזרה לגוי שלא חשיב הנאה לישראל ואם כן הוא מוציאו מרשותו בלי הנאה. ומקיים תשביתו אפילו לר"ן דתשביתו שלא כדרך הנאתו. וברמב"ן מפורש דוקא באכילה אינו מקיים תשביתו שאין דבר טעון השבתה ומותר באכילה. אבל בהנאה מותר כמו תרומה טמאה: ב) מה שכתב דצל"ח (דף מ"ט.) כתב דלאו דלא תשחט על חמץ אינו בחמץ שקיבל עליו אחריות. בגליון צל"ח כבר כתבתי כי שאגת ארי' חולק על זה בפשיטות וכן עיקר. עתה נתיישבתי שדברי צל"ח יש להם מקום והוא כי בירושלמי נסתפק אם כשיעור אכילתו או כשיעור ביעורו ואם כשיעור אכילתו צריך שיהי' שלו לאכילה. אבל חמץ שקיבל עליו אחריות נהי דגלי קרא דחשיב כממונו. מכל מקום זכות אכילה אין בו. האומנם כי בגמרא דידן דיליף מלא תשחט זמן השבתה מחצות מדאסרה תורה לשחוט על חמץ מוכח דאסור אז להיות לו חמץ. משמע לכאורה דכשיעור השבתתו. דאי כשיעור אכילתו אין ראי' שמחויב בהשבתה. שהרי הקפידה תורה לשחוט על חמץ אף שאין לו שיעור שיהי' מחויב להשבית. אך לא קשה מידי דהא בגמרא קאי למיסר חמץ משש שעות ולמעלה. ולר' יהודה פשיטא דאסור בהנאה מלאו דלא תאכל עליו חמץ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, ואפילו לחזקי' כיון דגלי קרא באחד מהם איסור הנאה הוא הדין באינך כמו שכתבו התוספות. רק לר"ש בעי. ולדידי' יליף שפיר דאי אפשר לומר משום אכילתו. דהא לר"ש ליכא לאו באכילה. ועל כרחין מדמחויב אז בהשבתה ). ולפי זה לדידן דקיימא לן כר"י. שפיר יש לומר גם לגמרא דידן כשיעור אכילתו. ועל חמץ שקיבל עליו אחריות אינו עובר כנ"ל: ג) אך מכל מקום עובר בעשה דתשביתו [דלפי שיטה זו לדידן דקיימא לן כר"י אין הראי' מלא תשחט. ולר' שמעון על כרחין כשיעור השבתתו כנ"ל]. גם בעיקר הדברים שעשיתי סמוכין לדברי הצל"ח מהירושלמי אינו מוכרח כלל. דהירושלמי לא אמר אלא שגם בשיעור אכילתו חייב אף שאינו אוכלו. וכל שכן דחייב משום שמחויב להשבית ואינו משבית וזה פשוט: ד) אשר כתבתי דהא דמכילתא דיצא זה שאינו יכול לבערו אנפלה מפולת קאי. אבל של