אבני נזר אורח חיים שלח

ד) אך התירוץ לזה כי משה רבינו עליו השלום עומד בראשון מחצות יום ולהלן זמן ראשון [ולראב"ד לאחר שקיעת החמה שעבר זמן שחיטה ולא נחשב עוד בין הערבים. אף שעדיין יום הוא. ועיין בשאגת ארי' דיני תפלה] על כן נחשב שלשים יום מעת לעת ולא נחשב ל"א יום. אך קשה לפי זה למה יתחילו לדרוש בפורים יום ארבעה עשר [כמו שפירש"י ראש השנה (דף ז') בדיבור המתחיל שהי' אומרים עד הפורים ובדיבור המתחיל אתי לזלזולי בחמץ] וכיון שארבעה עשר של ניסן נחשב מפני שזמן פסח מתחיל מחצות הוה להו אחד ושלשים יום. ודי אם יתחילו לדרוש בחמשה עשר בו. וצריך לומר דכיון שתקנו חכמים לבדוק ולברך בליל ארבעה עשר הרי התחיל זמן ביעור תחילת ארבעה עשר ואין ארבעה עשר נחשב מן המנין מדרבנן על כל פנים, ולפי זה צריך להבין בבכורות נ"ח. דמפרש פרוס הפסח ערב ראש חודש ניסן. ושם לעיל מינה וכמה פרוס חמשה עשר יום. וכיון דיום ארבעה עשר אינו מן המנין לא הוי רק ארבעה עשר יום: ה) אך לא קשה מידי דנהי דמתחילין לדרוש ביום ארבעה עשר אדר הלכות ביעור חמץ שזמנו תחילת ארבעה עשר כנ"ל. מכל מקום הלכות פסח אין מתחילין רק בחמשה עשר. דלענין פסח ארבעה עשר מן המנין משום שזמנו מחצות. והוה לי' פרוס ימי הדרשה של פסח עצמו דיום ארבעה עשר מן המנין והוי חמשה עשר יום: ו) עוד יש מקום עיון במגילה כ"ט דתרומת שקלים שבראש חודש ניסן מתחילין מראש חודש אדר. והא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. והוי כ"ט יום. ואינו דומה למשה רבינו שעומד בארבעה עשר בניסן ומזהיר על פסח שני. דניסן לפי סדר החדשים מלא והווין שלשים יום: ז) ונראה דלא קשה מידי מאחר שאינו מפורש בכתוב אם הי' אז ניסן מלא או חסר למדין ששואלין חודש קודם יהי' מלא או חסר. ועיין ש"ך יורה דעה סימן קפ"ט סק"ל בכמה מקומות שהשיעור שלשים והכוונה חודש יהי' חסר או מלא יעוין שם: אחר כל זה ראיתי בתוספות בכורות (דף נ"ז) פלפלו הרבה במנין זה ולבסוף נדחקו בתירוץ ולפי עניות דעתי לפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל: סימן שכג. ב"ה א' שמיני סת"ר לפ"ק. לכבוד הרב הגאון שיחי' מקונצק. א) על דבר אשר הוקשה לו בחמץ שקיבל עליו אחריות דחייב לבער למה יהי' רשאי לעבור בקום ועשה על איסור גזל עכו"ם ואף שמשלם לו מכל מקום גזלו גוף החמץ. ואין לומר בזה עשה דוחה לא תעשה. דבמקור חיים כתב דבחמץ שקיבל עליו אחריות ליכא עשה דתשביתו עד כאן דבריו: ב) הנה הדבר פשוט וברור דבחמץ שקיבל עליו אחריות יש בו עשה דתשביתו. שהרי בתשביתו לא כתיב לך ומהראוי שאפילו בשל אחרים לגמרי יעבור. רק דילפינן מלך דכתיב גבי ראי' בגזירה שוה דשאור שאור וכיון דבקיבל עליו אחריות עובר בבל יראה דהא בש"ס מוקי דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים בשלא קיבל עליו אחריות. מבואר דבקיבל עליו אחריות עובר בבל יראה. כל שכן שעובר בעשה דתשביתו. ואפילו למשמעות רמב"ם בספר המצוות דבקיבל עליו אחריות אינו עובר רק בבל ימצא. מכל מקום מה חזית דילפת משאור דכתיב גבי ראי' תיליף משאור דכתיב גבי מציאה. וכל היכי דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן: ג) האומנם כי יש לומר לדעת רש"י ותוספות דבל יראה הוי ניתק לעשה. יחשב חומרא מה שאין בו עשה דתשביתו ולא יהי' הלאו ניתק לעשה. אבל הא דעובר בעשה דתשביתו לא יחשב חומרא. דבלאו הכי מחויב לבער משום הלא תעשה. אך לא מסתבר דהא איכא בעשה שמחויב לבער בערב פסח מחצות ולמעלה וכיון דאיכא חומרא בגופי' אינו בדין שנניח חומרא דבגופו ונתפוש חומרא דאי עביד: ד)ועוד דממה נפשך לשיטת רש"י ותוספות הא פשט הסוגיא דבקיבל עליו אחריות עובר גם בבל יראה. ולמשמעות רמב"ם בספר המצוות דאינו עובר בקיבל עליו אחריות רק בלא ימצא. הא לא הביא בחיבורו דבל יראה ניתק לעשה. אדרבא כתב בפשטות דבעשה מעשה לוקה. ואחרונים הקשו עליו מסוגיא דפ' מי שהי' שממנה הוכיחו התוספות דהוי ניתק לעשה. אך לא נתגלה בימיהם פר"ח על פסחים דמפרש סוגיא הנ"ל דבל יראה אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. ופשוט דרמב"ם מפרש כפי' ר"ת. ואף דבחמצו לוקה. מכל מקום הלאו בעצמו הוא השהיי' ואין בו מלקות. וגם המשנה למלך כתב שדעת רמב"ם בל יראה לא הוי ניתק לעשה כל זה ברור בעיני: ה) עתה עיינתי במקור חיים. שהביא כבוד תורתו. בסימן תל"א הביא דברי שא"ר שכתב כמו שכתבתי כיון דבגופי' לא כתב לך רק דילפינן מגזירה שוה דשאור שאור נילף משם לקיבל עליו אחריות דעובר. והשיג עליו המקור חיים. דהא דאינו עובר בחמץ של נכרי ילפינן מקרא דבבתיכם. דבמכילתא מבבתיכם יצא חמצו של נכרי שברשותו ואינו יכול לבערו. והוא הדין דילפינן מבבתיכם דכתיב גבי עשה דתשביתו: ו) ואני תמה זה החכם מה סבירא ליה אם קיבל עליו אחריות שייך האי טעמא. אם כן למה עובר בבל יראה בקיבל עליו אחריות. ואם קיבל עליו אחריות חשיב יכול לבערו אף שיצטרך לשלם לו. אם כן מהאי טעמא יתחייב גם בעשה דתשביתו. ועוד בר מן דין הא כתב ריטב"א סוכה (דף י"ג.) דבגזירה שוה דגמירי אינה אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות ואם כן אף אם תמצא לומר דמקרא דבתיכם יליף. מכל מקום למה לא נילף שאור שאור לגזירה שוה שיעבור בעשה דתשביתו. דאי אפשר לומר דשאור דכתיב גבי תשביתו לא גמירי לגזירה שוה. דהא לא גמירי אלא למלות סתם. ועוד עיקר דבריו תמוהין הרבה שהביא בשם המכילתא דיצא זה שברשותו ואינו יכול לבערו על חמץ של נכרי קאי. וליתא דהא על חמץ שנפלה