אבני נזר אורח חיים שלו

העולם דאם כן גם לר' יהודה מועיל כשכלה מעולם לגמרי כמו שריפה. כמו שהוכיח בתשו' חתם סופר חאו"ח סי' ק"ד מדברי הרע"ב שלהי תמורה. אלא כיון שעדיין קיים אף שסופו להתמסמס כיון שעדיין קיים עובר בכל רגע כן כתב בתשו' חתם סופר. [וכן משמע לי כדברי חתם סופר דשריפה לאו דוקא מדכתב הר"ן דמריקה ושטיפה בכלי מקדש כיון שטעון שריפה וזהו ביעורו. הרי דלאו דוקא שריפה ממש] ואם כן מהאי טעמא מהני לרבנן. ועיין ברש"י פרק כל שעה דמבואר מדבריו דהא דבעי פירור משום תקלה שמא ימצאנו אחר ויאכלנו ולא כפשטו דבלא פירור כיון שעדיין אפשר לאוכלו אינו מבוער. אלא ודאי דמכל מקום חשיב אבוד ממנו ומכל אדם דחשיב הפקר וכיון דחשיב שלה לגמרי מקיים בזה מצוות תשביתו והיא מותרת בהחמץ ולמה אינה מקודשת. אלא ודאי דגם נשים מוזהרות ואסור גם לה: סימן שכא. בדין המפרש והיוצא בשיירה. א) מבואר בסוגיא המפרש והיוצא בשיירה תוך שלשים יום חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום פטור מלבער, והני מילי שאין דעתו לחזור או לפנות האוצר. אבל אם דעתו לחזור או לפנות האוצר בימי הפסח אפילו קודם שלשים חייב לבער. דכשיראהו או יפנה האוצר יעבור. רק אם אין דעתו לחזור או לפנות ולא יעבור אחר כך. רק שתאמר שעכשיו נתחייב ביעור גמור. על זה אמרינן קודם שלשים לא נתחייב: ב) וכיוצא בזה כתב בעל המאור ז"ל בהא דאין מפליגין בספינה תוך שלשה ימים קודם השבת. משום דמתרמי שצריך לחלל שבת. אך שמותר משום פקוח נפש. מכל מקום תחילה חייב לראות שלא יבא לידי חילול. אף שאחר כך יהי' היתר. אבל קודם שלשה מותר כיון שאחר כך יהי' היתר. וכמו קודם שלשים בשמעתין. כיון שאחר כך יהי' היתר משום מפולת ואינו במקום החמץ [לר"ן אפילו קודם ביטול ולסמ"ק אחר ביטול דוקא] וכן בהי' בדרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ ערב פסח בחצות היום דפטור. אף שקודם חצות הי' יכול לבוא. דאז לא רמיא חיובא וחיובא דתוך שלשים מדרבנן כמו שכתבו התוס' ע"ז (דף ה':) דיבור המתחיל והתנן] ובעידנא דרמיא חיובא כבר הוא בדרך רחוקה ואז פטור. דומה למפרש ואין דעתו לחזור: ג) ובטורי אבן ראש השנה (דף ט"ז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב בנבלתם לא תגעו ברגל. וכתב בטורי אבן דלרגל עצמו לא צריך קרא דכבר נתחייב בראי' וחגיגה ושמחה שאי אפשר לעשותם בטומאה. פשיטא שאסור לטמא לבטל המצוה שכבר נתחייב בה. רק קודם הרגל אם יגע בנבילה ולא יטהר עצמו. דהוה אמינא דמותר. דעדיין לא רמי חיובא עלי' עיין שם, והוא גם כן כמו שכתבתי דחיובא דתוך שלשים מדרבנן. ואחר כך ברגל פטור מחמת הטומאה. דומה למפרש ואין דעתו לחזור: ד) איברא דקשה טובא מהא דסוכה (דף כ"ה:) דיליף העוסק במצוה פטור מן המצוה מהא דטמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם בערב פסח שהיו מותרין תחילה לטמא לקרובים, [דמתי מצוה היינו קרובים כן פירש"י שם] אף שעל ידי כן מתבטלין מפסח עיין שם. ותמוה דאפילו לדבר הרשות הי' מותרין לטמא מדאורייתא כיון דעדיין לא חל עליהם חובת פסח ואחר כך יהיו פטורין וכנ"ל: ה) על כן נראה דוקא מפרש ואין דעתו לחזור דבימי פסח אינו במקום החמץ. ודומה למפולת היתר הוא [לר"ן אפילו בלא ביטול ולסמ"ק בביטול] וכן מפליג בספינה דאחר כך משום פקוח נפש היתר הוא אבל טמא בפסח לא פטור הוא מלעשות. רק פטור הוא מעונש שאינו יכול לעשות פסח ראוי לאכילה. אבל מחויב הוא לעשות אם הי' יכול, ודומה לפומי' דכאיב לי'. על כן מחויב תחילה להיות טהור אף דעדיין לא רמיא חיובא: ו) ומה שדרך רחוקה בחצות פוטרתו מכרת. אף שבתחילה הי' יכול לבוא ולעשות. רק שאחר כך אנוס שאינו יכול לבוא. נראה לי דהיינו טעמא דמה שמחויב להיות טהור אף דלא רמיא חיובא עלי' הוא משום דמושבע מהר סיני לעשות המצוות כל אחת בזמנו. ושבועה חל אף קודם הזמן. ואם לא כן הי' יכול לחזור. על כרחין דחל בשעת שבועה. ומה שמותר במפרש קודם שלשים [גם מדרבנן] וגבי הפלגה בספינה קודם שלשה [גם מדרבנן] היינו דודאי העושה מלאכה בשבת לחולה לא נדחה רק איסור לא תעשה מלאכה. אבל איסור שבועה אין צריך לדיחוי כלל. שלא נשבע בפרט על כל מצוה. רק בכלל לעשות כדין. ואם עושה מלאכה משום פקוח נפש. הרי עשה כדין ולא חילל שבועתו כלל וכלל. ודוקא עצמות האיסור. דכתיב לא תעשה מלאכה ביום השבת. והוא עשה מלאכה, רק שהותר או נדחה משום פקוח נפש. אבל השבועה לא נתחללה כלל. שנשבע שיעשה כדין והרי עשה כדין. וכן בהא דמפרש ועושה ביתו אוצר. כיון שאחר כך לא נתחייב לבער משום מפולת. לא נתחללה שבועת הר סיני. שכדין עשה שבהגיע הזמן ומפולת עליו הא אינו חייב לבער. רק כשכבר נתחייב בשבת שלא לעשות מלאכה והרי עושה מלאכה. וכן בתוך שלשים במפולת שכבר נתחייב לבער. ומפולת אינו ביעור גמור רק כמבוער בכף הדמיון. היינו שאינו חייב עוד לבער אבל זה כבר חל עליו חובת ביעור. אבל במטמא עצמו קודם פסח. הרי כשמגיע פסח אף שאנוס הוא ורחמנא פטרי' מעונש. מכל מקום לא עשה כדין שמחויב לעשות פסח ונתחללה שבועת הר סיני. ועל השבועה לא נפטר משום אונס כיון שחל השבועה אף קודם שהגיע זמן פסח. ואז לאו אנוס הי'. וניחא דסוכה. דשפיר יש ראי' ממה שהי' מותרין לטמאות עצמם קודם הזמן. דאף שעדיין לא חל חובת מצוות הקב"ה לעשות פסח. מכל מקום חל עליו שבועת הר סיני לעשות המצוה בזמנה. ומי שהי' בדרך רחוקה בחצות דפטור. אף דקודם חצות הי' יכול לבוא וחל עליו שבועת הר סיני. מכל מקום על השבועה אינו חייב כרת. רק על עצם מצוות פסח שלא חל עד בוא הזמן. אך לפי זה ליתא להא דטורי אבן בטומאה קודם הרגל לחגיגה דאי לאו קרא הי' מותר. ולהנ"ל הי' אסור משום שבועת הר סיני שחל אף קודם הזמן: ז) אך דהא מילתא דטומאה שאינו פטור מפסח וחגיגה רק משום דאנוס הוא אינו ברור. כי ממה