אבני נזר אורח חיים שלה

קיים מצות תשביתו, בזה שפיר דומה לנזקין שאם מריצה לפני כלבו דומה למעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו חייב. והכא נמי קיים המצוות. וכן המצוה לגוי לבערו. דומה למוסר ביד גוי דחשיב מזיק בידים. הכא נמי מקיים המצוה: ג) קיצור הדברים דביעור חמץ דומה להיזק דאף בלא מעשה האדם מכל מקום נעשה היזק. ונעשה ביעור שאין לו חמץ. ושוב גם בגרמי חשיב כעשה בידים. ובודאי שאין לגוי הנאה בביעור אינו ברי הזיקא. ולא דמי למוסר שבודאי האנס יקחנה לצרכו. אך הרי יכול לפסוק לגוי עבור זה איזה דבר. באופן שלא יהי' שכירות ממש. רק שהגוי ידע שיתן לו איזה דבר כנהוג. ושוב יש לגוי הנאה מזה וברי הביעור. והוי גרמי דחשיב כעושה בידים כנ"ל: סימן שכ. א) שאלה. נשים חייבות בעשה דתשביתו מחצות ולמעלה אף דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא משום דאתקש לאכילת חמץ או לא ולא מיבעיא לדעת התוספות פרק קמא דקידושין (דף ל"ד.) דאפילו בעשה דיום טוב אינם מוזהרות אף דאית בהו לאו גם כן. מכל מקום אינם מוזהרות בעשה דידהו. אלא אפילו להר"ן דבעשה דאית בי' לאו גם כן מוזהרות. מכל מקום בערב פסח דליכא רק עשה גרידא אינם מחוייבות: ב) תשובה. הנה בספר החינוך כתב להדיא דמחוייבות. שכתב מצות עשה להשבית חמץ בארבעה עשר. ובסוף דבריו ונוהגת בזכרים ונקבות. איברא דיש לומר דהחינוך לשיטתו הי' לו הכרח לסברא זו. דהנה בלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי כתב החינוך דהאיסור על משהה החמץ. והנה הדבר פשוט דנשים מוזהרות גם כן בלאו דלא תשחט. דאם לא כן לחשבי' בקידושין (דף כ"ט.) בהדי לאוין שאין הנשים מוזהרות. וכללא כייל התם כל לא תעשה נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ובפרק קמא דפסחים יליף דעשה דהשבתה מחצות ערב פסח מדכתיב לא תשחט כו' לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה קאמר רחמנא ופי' התוספות אף על גב דאמת הוא דכל חד וחד כי שחיט. מכל מקום כיון שהזהיר על השבתה והזהיר שלא לשחוט על החמץ. סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה. ביאור הדברים דסברא הוא כיון דמוזהר על השבתה משום הכי הזהיר נמי שלא לשחוט הפסח כל זמן ששהי' החמץ אצלו באיסור. אבל אם בחצות לא הי' מוזהר עוד לבער לא היתה התורה מזהרת שלא לשחוט עד שיבער החמץ. דאין נפקא מינה אם החמץ ברשותו או לא כיון שעדיין לא נאסר וכן פירש בתשו' שאגת ארי' סימן ע"ח [אלא שהשיג על זה ופירש פירוש אחר בגמרא. וכל ראיותיו הם למעיין כמוץ אשר תדפנו רוח בזה במחילת כבוד תורתו הקדושה הרמה והנשאה ואם ירצה השם יבואר במקום אחר] ואי אמרת דנשים אינם בעשה דתשביתו. אם כן למה מוזהרות בלא תשחט על חמץ כיון שהן מותרות להשהות החמץ אז: ג) וכל זה לשיטת החינוך דהלאו על המשהה. אבל לשיטת התוספות בפרק תמיד נשחט ס"ג: דאינו עובר אלא השוחט והזורק כו' כל זמן שיש חמץ לאחד מבני חבורה. אם כן יש לומר שבאמת אם הנשים מבני חבורה יש להן חמץ אינו עובר השוחט. ומכל מקום שפיר איתנהו בלאו כמו האנשים אם שוחטות הפסח ואחד מבני חבורה יש להן חמץ ודו"ק : ד) איברא דכד מעיינין אף לשיטת התוספות ראי' זו נכונה. דבפרק ערבי פסחים (דף ק"ח) בדיבור המתחיל נימא לבן בתירא דאמר פסח ששחטו בארבעה עשר שחרית כשר. מכל מקום לכתחילה אסור משום לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ביאור הדברים דאף שיבער החמץ קודם שחיטת הפסח. מכל מקום כיון שלא הגיע זמנו לבער חשיב שעדיין קיים. וזה פירוש הגמרא גם כן זמן שחיטה אמר רחמנא דהזמן שחיטה צריך שיהי' מבוער החמץ כלומר שהגיע זמנו לבער דאם לא כן נקרא שחמץ קיים וזה דבר נפלא למבין. ואם כן אי אמרת דנשים אינם מצוות להשבית החמץ מחצות. הרי אצלם נקרא שהחמץ קיים ואיך שוחטות הפסח. אלא ודאי דאף נשים איתנהו בעשה מחצות: ה) ועוד נראה ראי' מהא דהמקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו ולדעת הראב"ד והרמב"ן ובעל העיטור דקיימא לן כר' שמעון גם בלפני זמנו. אלא דמכל מקום אסור באכילה מעשה דתשביתו. ובהנאה מדרבנן גזירה שמא יאכל וישהה כמו שכתב הרמב"ן במלחמות. ואם הנשים אינם בעשה דתשביתו. נמצא דחמץ שלהם מותר בהנאה ולהם אפילו באכילה. ואם כן מאי שנא מהא דתנן בקידושין (דף נ"ו:) המקדש בערלה כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ודעת רש"י שדמי איסורי הנאה אסור למחליף עצמו. ומכל מקום מקודשת כיון דלדידה מותר יעוין שם בר"ן שמדמהו לגזל דאחרים דאף דלמקדש לא הי' שלו. כיון שהיא קונה אותו מקודשת יעוין שם. ולכאורה קשה איך יכול להקנות לה כיון דלדידי' איסורי הנאה ואינו ברשותו. וכדאמרינן במכילתין דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו ואינו יכול לבטלו. והוא הדין דאינו יכול להקנות לה. וצריך לומר דמכל מקום כיון דלדידה היתר הנאה יכולה לקנותו כיון דניחא לה ומתרצה. ודוקא ביטול שמכחו אינו חל ודו"ק: ו) ואם כן המקדש משש שעות ולמעלה היא תקנהו ויקיים הוא בזה עשה דתשביתו כיון דנעשה אינו שלו ומתחילה הי' רק אינו ברשותו ונהי דלאו לך מקרי. מכל מקום אינו הפקר גמור. וכמו שביאר הרב בקונטרס אחרון סימן תל"ה. ובזה עשאן כאלו ברשותו. אבל אם נעשה אינו שלו בודאי אינו עובר. דהא הש"ס משני על הקושיא דוכי משכחת לה לבטלי' דלאו ברשותי' הוא ולא מצי מבטיל. אבל אם הי' מתבטל הי' מועיל. ואף דביטול משום הפקר ואם כן כשזכתה בו האשה שוב אינו עובר וקיים העשה דתשביתו. כמו לר' יוסי הגלילי דמקיים העשה כשמוכרו לנכרי כמו שכתבו התוספות (דף כ"א:) בדיבור המתחיל עבר זמנו. וכן כשמטיל לים דמקיים עשה דתשביתו לרבנן אף שעדיין קיים. אלא משום דנעשה אבוד ממנו ומכל אדם ונעשה הפקר גמור. דאין לומר משום דעל ידי שמטיל לים נתמסמס ונרקב וכלה מן