אבני נזר אורח חיים שלד

יד) והנה העושה מלאכה בשבת וכסבור שהוא חול דחייב ולא חשיב מתעסק. היינו משום דשבת אסור בו מלאכה. ושם האיסור מלאכה. לא מלאכה בשבת. שהרי כתב הרמב"ן חמץ לעולם חשיב איסורא בלע, דכשמגיע פסח חמץ אסור. ושם זה הי' עליו קודם לכן. הרי שאין שם האיסור חמץ בפסח. דשם זה לא הי' קודם פסח. ועל כרחך שם האיסור רק חמץ לבד. והכא נמי שם האיסור מלאכה לבד. ועל כן אף שלא ידע שהוא שבת לא חשיב מתעסק: טו) ולפי זה חמץ שגזרו חכמים בשעה ששית לאוסרו בהנאה שמא יטעה על שבע שהוא שש ולא יחשב מתעסק. משום שאין שם איסור חמץ לאחר זמנו רק חמץ כנ"ל. והרי ידע שהוא חמץ. ודומה ממש לעושה מלאכה בשבת וסבור שהוא חול. אבל בחרכו בשעה ששית. יש לומר דשפיר יהי' מותר בפסח דהא אין איסור רק אם חרכו לאחר זמנו וכיון שלפי דעתו חרכו לפני זמנו ומותר בפסח הוא מתעסק בדבר שלפי מחשבתו באיכות הדבר מותר היום בפסח. ואינו דומה לחמץ בששית, דאינו טועה באיכות הדבר וידע שהוא חמץ וכפי מחשבתו באיכות הדבר הוא באמת אסור עכשיו. רק שלא ידע שעכשיו אסור חמץ. ולא חשיב מתעסק. אבל בנחרך שאין איסור בפסח מה שנחרך קודם זמנו. וכיון שהוא חושב שנחרך קודם זמנו ומותר ליהנות היום. הרי עוסק בדבר שלפי מחשבתו באיכות הדבר היתר הוא. והוה אמינא דשרי. קמשמע לן מתני' דאסור בהנאה. ומשום דמתעסק אסור מדרבנן על כל פנים. והביא מר' גידל אמר ר' יוחנן. דאי מותר בחרכו בששית. הא ר' יוחנן סבירא לי' בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש במועד דבר הגורם לממון לכולי עלמא כממון דמי. ויש אומרים לא מעל משום דסבירא לי' כר' נחוניא בן הקנה. וממילא דהכי הילכתא. שהרי הרמב"ן בדינא דגרמי הביא ראי' דקיימא לן לאו כממון דמי משום דלמסקנא לר' אשי לכולי עלמא לאו כממון דמי עיין שם. ממילא לר' יוחנן דלכולי עלמא כממון דמי הילכתא כממון דמי. ואם כן כשמקדש בשעה ששית. הרי נתן לה דבר הגורם לממון דאי בעיא חרכו, ויהי' מותר בהנאה וכאילו נתן לה ממון גמור ועל כן לא מייתי מדרב. דיש לומר כמו שכתב הרשב"א במקדש בערלה דאף דאפר מותר. מכל מקום כמו שהוא עכשיו לאו ממון. אבל לר' יוחנן קשה דעל כל פנים גורם לממון הוי. וכן דעת הב"ח אבן העזר סימן כ"ח וחלקת מחוקק שם ס"ק ל"ט דמשום אפרן חשיב גורם לממון. וכל שכן הכא בחרכו ודו"ק: סימן שיט: בדין המוצא חמץ ביום טוב. א) כתב המגן אברהם בסימן תמ"ו בשם השל"ה לבער על ידי עכו"ם. והמגן אברהם הקשה עליו דלא הוי בעידנא. ולפי עניות דעתי נראין דברי השל"ה. שהרי הדיבור לגוי אין איסור רק משום ודבר דבר כמו שכתב רש"י במסכת עבודה זרה (דף ט"ו וכאן מידי דמצוה הוא אין איסור משום ודבר דבר. ואין לאסור אלא משום שהגוי עושה בשליחות ישראל. ואיסור זה שאינו רק בשעת עשיית גוי והוי בעידנא שבשעה שהגוי מניחו על האש נעשין העבירה והמצוה בבת אחת: ב) וראיתי בחי' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הקשה דאם כן אין ישראל מקיים המצוה שהגוי שורפו, ולדידי גם זה לא קשה. שהרי מפורש פסחים (דף ל"ב.) דלר' יוסי הגלילי אם רוצה מריצה לפני כלבו. ואף שהביעור נעשה על ידי הכלב שאוכלו ואין ישראל מקיים תשביתו. אבל באמת לא קשיא שהרי המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו חייב מטעם מזיק בידים. והטעם ברור דדומה למוסר. ובשבת דמעמיד בהמתו על המחובר ולא חשיב קוצר. היינו שבשבת כל האיסור מה שהאדם אינו שובת. אבל הקצירה בעצמותה אין איסור של כלום. שהרי עושה אדם מערב שבת שהמלאכה נגמר בשבת. ולא איכפת לן כלל במה שהמלאכה נעשית בשבת. דכל האיסור רק משום האדם. ועל כן אין איסור במעמיד בהמתו על המחובר. וכן כשמראה לגוי עצים לעשות אש. ובנזקין כהאי גוונא חשיב מוסר דהוי כמזיק בידים. אך זה החילוק דנזקין שאני. דאפילו בלא האדם העושה נעשה ההיזק. ואפילו בגרמא דלא נחשב שהאדם עושהו חייב בדיני שמים ועל כן חיוב בגרמי. ואם כן נידון דידן לענין עשה דתשביתו דאפילו נתבער מאליו לא גרע מכיסה הרוח את הדם דנפטר מלכסות דהקפידה תורה שלא יהי' דם מגולה. והרי אין כאן דם מגולה. רק שהאדם לא עשה המצוה. וכן אם נשבת החמץ מאליו מכל מקום אין לישראל חמץ בפסח רק שלא