אבני נזר אורח חיים שלג

עובר בעשה זו. והכי נמי כשיש לו חמץ שעה אחת. אלא ודאי המצוה ההשבתה בפועל: ח) ומכל מקום מודינא שאסור להשהותו אפי' שעה אחת משום העשה כדתנן ושורפין בתחילת שש. אלא דכל זמן שעוסק בשריפתו אינו עובר לא בבל יראה ולא בעשה דתשביתו וכמו שכתב בתשו' הר"ן בנדר שלא יהי' ביום פלוני בעיר אחת אם צריך לצאת מהעיר קודם אותו יום. או די שבאותו יום יצא מן העיר. והשיב שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות פסחים (דף ד':) דלדעת רש"י שפירש בסוגיא דכתיב שבעת ימים לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו ופרש"י שאם משבית ביום טוב של פסח חמץ שהה שעה אחת, ואם כן צריך לצאת מן העיר קודם. אך התוס' שם השיגו על פרש"י. ולשיטתם די אם יצא בתחילת יום פלוני. דבשעת יציאתו חשיב שאינו שם. כשם שבשעה שעוסק בביעור חשיב שאין לו חמץ. ואם כן לשיטת התוספות אם בשעת פדיון יעסוק בשריפה גם כן. כגון שיכין עצים ואש לא יעבור כלל בעשה דתשביתו כיון שעוסק בהשבתה. אבל לענין בל יראה אי אפשר לומר כן. שהרי אינו עוסק בשעת פדיון שלא יהי' לו חמץ ברשותו. דכל שכן שאם לא יפדה לא יהי' חמץ ברשותו. רק עשה דתשביתו אינו עובר שעוסק בהשבתה שאף אם לא יפדה לא יעשה מצוות השבתה. ואם כן שפיר חשיב עוסק בהשבתה במה שמכין עצים ואש בשעת פדיון. וכל זה לפי מה שכתבתי דעשה דתשביתו אינו מקיים אלא אם כן ביערו בפועל. אבל לדעת מהרי"ק דבמה שאין לו חמץ מקיים עשה דתשביתו. אם כן כשם שאין מועיל לו עסקו בשריפה שלא יעבור בבל יראה כמו כן אינו מועיל שלא יעבור בעשה דתשביתו ואם כן אכתי קשה איך יפדנו הלא עבר בעשה דתשביתו. ואין עשה מנתק עשה. אלא ודאי כדכתיבנא: ט) ומאחר שביררנו דאינו מקיים העשה דתשביתו אלא אם כן השביתו בידים. אם כן הוא דומה לכל מצות עשה דמתעסק לא יצא אפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה. כתב הר"ן בשם הרא"ה דאם אוכל מצה ואינו יודע שהוא ליל פסח לא יצא. ובטורי אבן הביא ראי' מהשוחט קדשים וכסבור שהם חולין פסולין וקרי לי' הש"ס מתעסק. ומפורש במשנה המתעסק במצוה לא יצא. והכי נמי אם טועה בין שש לשבע ויחשוב על שבע שהוא שש ויבערנו לא קיים המצות עשה של תורה בשריפתו דמתעסק הוא. כמו האוכל מצה ואינו יודע שהוא יום טוב. כן זה מבער חמץ ולא ידע שהוא אחר שש, ואין לומר שאני הכא דהמצוה על חמץ זה שיבערנו וחשיב סתמא לשמן קאי דהא בקדשים דסתמן לשמן ומכל מקום מתעסק כסבור שהם חולין לא יצא: י) ואין להקשות יהי' מחויב להמתין עד שיהי' לפי דעתו שבע ויבערנו בשריפה. ליתא דכל עצמינו נחייבנו לבערו בשריפה שמא טועה והוא שבע. והלא יותר יש לחוש שמא עכשיו באמצע שש וטועה חצי שעה וכדומה ואם מבערו עכשיו הוא עושה כדין ואם ימתין שעה עד שיהי' שבע לפי דעתו. הוא משהה חצי שעה באיסור: יא) והשתא ניחא מה שכתב הטור שרוב העולם מבערין קודם סוף שש. שאם הוא בסוף שש שפיר נחוש שמא טועה ושבע הוא. וכיון שלפי דעתו שש הוא אפילו יבערנו אינו מקיים המצוה. אם כן מחויב להמתין עד תחילת שבע לפי דעתו. דאי באמת עכשיו סוף שש הוא. הוא יבערו כדינא מדאורייתא בתחילת שבע. ואם טועה ועכשיו שבע. ועכשיו אינו יכול לקיים המצוה כי מתעסק הוא. ואפילו ישרפנו יהי' דינו כמפרר. אם כן מחויב להמתין עד אחר כך שיקיים המצוה. וכמו כשאין לו עצים לשורפו דלר' יהודה יושב ובטל עד שימצא עצים. הכא נמי יושב ובטל עד שידע שהוא שבע ולא יהי' מתעסק. בשלמא בתחילת שש חיישינן שמא תחילת שבע האמתי הוא בין זמן של עכשיו לזמן שהוא תחילת שבע לפי דעתו. ואם יבערנו עכשיו הוא כדינו שעדיין לא חל עליו העשה. ואם ימתין יעבור בעשה על שהיית הזמן מתחילת שבע האמתי עד תחילת שבע לפי דעתו. אבל בסוף שש שאין זמן באמצע בין זמן של עכשיו לתחילת שבע לפי דעתו אם כן ממה נפשך ימתין כנ"ל. ועוד דבסוף שש יוכל לעסוק זמן מועט בהכנת השריפה עד תחילת שבע ואז ישרפנו והזמן שהוא עוסק אינו עובר כתשו' הר"ן הנ"ל: יב) ובהכי ניחא ליישב סוגיית הגמרא בפרק בל שעה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן כדר' יוחנן דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו. ופירשו התוספות פשיטא דהא תנן בפרק קמא דשורפין חמץ וקשה דמה משני דצריכא לשעות דרבנן דהא נמי פשיטא. דהא תנן בפרק קמא שורפין בתחילת שש. ואם לאשמעינן דאין חוששין לקידושין. קידושין מאן דכר שמי' במשנה. ודוחק גדול לומר דממשנה יתירה ילפינן הכי. דכל כי האי הוה לי' לש"ס לפרושי: יג) אשר על כן נראה דסיפא זו תני כלפי רישא דלפני זמנו מותר בהנאתו. וקאמר בגמרא דאשמעינן כדרבא דאמר חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו. ונגד זה תני סיפא עבר זמנו אסור בהנאתו. דחרכו לאחר זמנו אסור ומקשה הש"ס פשיטא כיון שכבר חל עליו איסור הנאה אפילו אפרו פשיטא דאסור ומאי קמשמע לן. ומשני לשעות דרבנן. והרבותא על פי מה שכתבו התוספות שבת (דף ע"ב ע"ג בנתכוין וכפי מחשבתו באיכות הדבר ההוא הי' היתר חשיב מתעסק וכגון נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא אותו דבר הי' מחובר. וכן דעת הרמב"ן והר"ן שם. ועל פי דברי רמב"ן ע"ז ור"ן פרק. גיד הנשה דהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה היינו דוקא אכילה ובעילה ולא שאר הנאות ומתולדות שניהם נשמע דנתכוין ליהנות בדבר שלפי מחשבתו היתר ונמצא איסור אין איסור של כלום מן התורה כיון דאפי' בחייבי חטאות פטור כל שכן בשאר איסורים. ולא תאמר רק מקרבן פטרתו התורה אבל איסורא איכא דהא שנים שעשאו דפטרה תורה מקרבן ומבואר ברמב"ם דהוא רק איסור דרבנן ):