אבני נזר אורח חיים שלב

העוזר מדלא פירש כן ברישא מכלל דברישא אפי' אינו יכול לבטל אין צריך לחזור ודלא כהמגן אברהם. והטעם בזה כתב משום דמשהה על מנת לבערו אינו עובר עובר עליו עיין שם סימן תמ"ד. והנה הטעם שכתב נסתר ממה שפרש"י (דף ה':) בהא דתרי קראי כתיבי דאי ביום טוב הרי שהה שעה אחת. ועוד תמוה גדולה דאיך יכול לעשות הפסח אם לא ביער החמץ ולא ביטל. ומקרא מלא לא תשחט על חמץ דם זבחי. ובגמרא לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. הרי דאפילו דעתו לשורפו אחר כך עובר בלאו. ובעיקר הדין. בשאלתות פרשת צו שאילתא ע"ג מפורש כהמגן אברהם דהטעם בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו משום דמן התורה מהני ביטול והיכי דנזכר בשית חוזר: יג) אך לפי מה שכתבו רש"י ור"ן לטעמייהו דבמפולת מותר מן התורה בלא ביטול. ומבואר במכילתא הטעם משום דאין יכול לבער. ופרשנו דשוב אין ראי' שרוצה בקיומו. ואם כן זה שאינו יכול לבער ולחזור למצוותו אין שום ראי' שרוצה בקיומו דמה שאינו חוזר ומבער משום שצריך לעשות הפסח ולמול את בנו. אבל בהולך להציל ממפולת דיכול לבער ולחזור להציל הוצרך רש"י לפרש משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ושאלתות אפשר דכרמב"ן בפירוש התורה וסמ"ק ורב המגיד סבירא לי' דבמפולת בעי ביטול מדאורייתא ולא מהני מה שאינו יכול לבערו: סימן שיח. לבאר ענין מצות עשה דתשביתו. אם הוא שיהי' החמץ מושבת אצלו. או דווקא השבתה בפועל: א) (בדף י"ב:) אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ופירש רבינו תם דשעת ביעורו הוא שעה ששית. ואז השבתתו בכל דבר. משם ואילך בשריפה. וקשה לי כיון שגזרו חכמים לאסור בהנאה בששית משום טעות בין שש לשבע ואפילו חמץ נוקשה דרבנן אסור. למה לא גזרו גם כן מחשש זה שמא הוא שבע. ונמצא מבטל מצות עשה דאורייתא כשאינו שורפו כדינו. וכי חמור איסור דרבנן מעשה דאורייתא. והא ספק איסור דרבנן לקולא וספק מצות עשה של תורה להחמיר. ולמה בחשש זה שמא טועה ושבע הוא החמירו בדרבנן ולא במצות עשה של תורה: ב) עוד קשה במה שכתב הטור אורח חיים סימן תמ"ה לשיטת הרבינו תם וזה לשונו ולפי זה אפי' לר' יהודה אין צריך לשורפו. שרוב העולם מבערין קודם סוף שש מבואר דבסוף שש בשריפה. ולמה. הא כל הטעם דילפינן מנותר. ונותר לא צוותה תורה לשורפו אלא לאחר איסורו. ובסוף שש עדיין לא נאסר: ג) וליישב זה נקדים לבאר מה הוא המצות עשה דתשביתו. אם המצות עשה שיהי' החמץ מושבת אצלו בפסח. ואם מעולם לא הי' לו חמץ גם כן קיים המצוה. או דילמא דהמצוה הוא השבתה בפועל. ונהי דודאי שאינו מחויב להיות לו חמץ כדי להשביתו. כמו שאינו מחויב לשחוט עוף כדי לקיים מצוות כיסוי. מכל מקום המצוה לא קיים אלא אם כן הי' לו חמץ והשביתו: ד) והנה ראיתי למהרי"ק וזה לשונו כשמבערו קודם שבע. לכשיבוא שבע ואין לו חמץ הוא מקיים עשה דתשביתו לשעתו. כיון שהגיע שעה שביעי ואין לו חמץ. דאטו מי שאין לו חמץ כלל. ואפי' פסק חמצו שלשים יום קודם הפסח יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצות עשה דתשביתו. אלא ודאי הדבר פשוט דאין לך השבתה גדולה מזו. ומשום הכי אפקה רחמנא בלשון לא יראה ולא ימצא ולא אפקה בלשון שריפה: ה) והנה לכאורה נראה ראי' ודוגמא לסברת מהרי"ק מהא דאיתא במכות (דף ט"ו) דלא תעשה דלא יטמאו את מחניהם דכתיב בבא אל המקדש טמא לא הוי ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה. דהוי לאו שקדמו עשה. והנה לאו שקדמו עשה פרש"י שיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו. ואם כן מוכח שאם אינו נכנס אל המקדש טמא מקיים גם כן עשה דוישלחו מן המחנה שאין עשה אלא שלא יהי' טמא במקדש והוא הדין עשה דתשביתו אינו אלא שלא יהי' לו חמץ בפסח וכדברי מהרי"ק: ו) אך ראיתי בריטב"א שם הביא פרש"י קדמו עשה שיכול לקיים קודם עבירת הלאו. והקשה דהא הגמרא חשיב לא יטמאו את מחניהם לאו שקדמו עשה. הא וישלחו לבסוף משמע ולא מעיקרא. יש לומר כל שקדמו בכתיבה לא בעינן קדמו במעשה. אלא דאמרינן כל שקדמו במעשה אף על פי שאינו קדמו בכתיבה ועוד דהתם נמי זימנין דקודם במעשה. לטומאה שאירע בפנים כו'. ומכל מקום מפורש בריטב"א דאינו מקיים מצוות וישלחו במה שאינו במקדש טמא עד שיהי' טמא במקדש ויצא. ולא אמרינן שאין וישלחו רק כדי שלא יטמא. והכא נמי לא מקיים עשה דתשביתו אלא אם כן יש לו חמץ ומשביתו. ודלא כמהרי"ק שכתב שאין מצוות תשביתו אלא כדי שלא יראה. ומה שכתב במכילתא איזהו השבתה שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זה שריפה. היינו דהתורה אמרה השבתה גמורה שלא יראה ולא ימצא. ומכל מקום אם אינו משבית בפועל אינו מקיים המצוה. והראי' שהביא מדאינו מחויב לקנות חמץ כדי להשביתו. ודאי אינו ראי'. וכמו שהבאתי דמיון שאינו מחויב לשחוט עוף כדי לכסותו [ואינו דומה למצוות ציצית. דעל כל פנים בעידן ריתחא ענשינן. דכיסוי רשות נקרא כמו שחיטה כמבואר ברמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות. וביאור הענין כתבתי במקום אחר בתשובה]: ז) ועוד נראה לי ראי' דלא כמהרי"ק מהא דכתבו התוספות פרק כל שעה גבי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. דמוקי לה כר' יוסי הגלילי וחמץ בר דמים הוא דיכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו. והקשו בתוספות איך יפדנו הא עבר בבל יראה. ותירצו שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו דהוי לאו הניתק לעשה וקשה מכל מקום עובר בעשה דתשביתו דיש לו חמץ שעה אחת. כיון דתשביתו דקרא הוא שלא יהי' לו חמץ ביום טוב. וכמו שביתה דשבת ויום טוב. ואם עושה מלאכה שעה אחת