אבני נזר אורח חיים שלא

ולדעת הרמב"ן דביטול לבטלו מתורת חמץ והיכי דחרכו בידים דעביד בי' מעשה לבטלו מתורת אוכל הא אפילו לאחר זמן איסורו בטל. ואם כן הא קיים תשביתו. כיון דתשביתו היינו ביטול מתורת חמץ והא אפי' לאחר איסורו בטיל. אך הר"ן לשיטתו דלא סבירא לי' ביטול מתורת חמץ סגי רק מטעם הפקר לבד. אך לרמב"ן בחריכה לבד קיים תשביתו אפילו לאחר איסורו כמו בביטול קודם איסורו. מיהו לר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא דמהני ביטול משום דקודם איסורו השבתתו בכל דבר. אבל לאחר איסורו שוב לא מהני ביטול לר' יהודה. על כן חרכו לאחר זמן איסורו אסור. ולא דמי לעפרן משום דעדיין לא נעשה מצוותו. אבל לרבנן אפילו לאחר איסורו מהני חרכו לדעת רמב"ן: ה) וקרוב בעיני לומר דאף לר"ן יצא חובת השבתה בחריכה כיון דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא השבתה גמורה הוא לרבנן. וראי' לזה מדאמר אביי תרי קראי כתיבי כו' ופירשו התוספות דמיתורא לבד דייק והא צריך תשביתו דצריך לבער לגמרי אלא ודאי זה ביעור לגמרי. והא דאמר לא נפיק מאיסורו עד דמבער לגמרי. היינו מאיסור הנאה. ולכי מבער לגמרי מותר. אף דקיימא לן כחכמים כמו שכתב האבני מלואים בתשו' סימן י"ט בדעת הרמב"ם יעוין שם. ואין להקשות אכתי לר' יהודה מנלן כיון דלר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה ובודאי לא סגי בחריכה ואיצטריך קרא להכי. לא קשה מידי דאביי לא הוצרך ליישב כלל אליבא דר"י מנלן דשורפין בתחילת שש. דהא ר' יהודה סבירא לי' לפני זמנו בלאו]: ו) ובעיקר דברי רמב"ן דביטול לבטל מתורת אוכל קשה לי דהא אוכלין אינם יוצאין מתורת קבלת טומאה במחשבה כדאיתא פרק קמא דסוכה. וכשם שעדיין חשיב אוכל לקבלת טומאה יחשב אוכל גם כן לעבור עלי' בבל יראה. ואי משום דאיסור הנאה הוא בהכי לא נפיק מתורת אוכל דקיימא לן הערלה וכלאי הכרם מטמאין טומאת אוכלין. וצריך לומר לדעת רמב"ן דגזירת הכתוב הוא מדכתיב תשביתו מבטלין ומטעם הפקר בלא קרא ודאי לא נפיק מתורת אוכל בדיבור לבד כנ"ל: ז) כתב הפני יהושע דחמץ של ישראל חבירו עובר בבל יראה והביא ראי' ממכילתא דקתני יצא חמץ של עכו"ם ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת שאף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אם כן חמץ של ישראל חבירו שיכול לבערו עובר בבל יראה וזה תימה דאם כן איך יועיל ביטול מטעם הפקר. וראיתי בסוף דבריו דהא דסגי בביטול היינו כגון שאינו אצל החמץ או כגון מפולת וכהאי גוונא. ותמוה דאם כן ביטול זה מה טיבו. הלא אין הפטור רק מחמת שאינו יכול לבערו. ועוד למה לי טעם בשל נכרי משום שאינו יכול לבערו תיפוק לי' מדכתיב לך. ועוד דאם כן דשל נכרי דומה למפולת ובשניהם הפטור משום שאינו יכול לבערו. אם כן כמו שאסור להפיל עליו מפולת בתוך שלשים קודם הפסח. כמו כן יהי' אסור לקבל פקדונות בתוך שלשים אף בלא קבלת אחריות. ועוד דנהי שאינו יכול לבערו. מכל מקום יכול להחזירו לבית גוי לפי מה שכתבתי לעיל סימן שט"ז אות ב' בשם התוס' דמקיים תשביתו לר' יוסי הגלילי במכירה לנכרי ומשום דמוציאו מביתו ומרשותו והכי נמי בזה שאינו שלו רק ברשותו וכשמוציאו מרשותו זה השבתתו. ח) והנה רמב"ן בפי' התורה דחמצו של נכרי בבית ישראל אמעיט מלך. והא דנפלה עליו מפולת מיירי בנפל עליו גל גדול עד שאבדה ממנו ומכל אדם עד כאן דבריו. והנה דברי רמב"ן הוא כשיטת הסמ"ק דנפל עליו מפולת מדאורייתא צריך ביעור אם לא ביטל רק אם ביטל שחייב בביעור מדרבנן בזה הקילו במפולת. על כן העמיד המכילתא בגל גדול מכל מקום לשון המכילתא שאינו יכול לבערו קשה מאד לפי שיטתו. שהי' לו לומר שאינו יכול ליטלו, והנה שיטת רש"י דמה שצריך במפולת ביטול הוא רק מחשש שמא יפנה הגל. אבל מן התורה אין צריך ביטול. ולפי שיטתו המכילתא כפשטו דפטור משום שאינו יכול לבערו. אך צריך להבין למה כללם המכילתא יחד חמצו של נכרי בבית ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת כיון דמשני טעמים חלוקים. זה משום שאינו לך. וזה משום שאינו יכול לבערו: ט) ונראה לי דטעם ההיתר שאינו יכול לבערו. אף שיכול להעביר המפולת ולבער ולא מצינו שידחה איסור תורה בשביל מעט ממון. אך הענין הוא כמו שכתב הרמב"ן עצמו בחידושיו דענין עשאן כאילו ברשותו משום שרוצה בקיומו יעוין שם. והיינו דמשום שאינו מבערו מן העולם נראה שרוצה בקיומו. ואם לא כן למה אינו מבערו. ומזה מוכח שאינו כעפר אצלו. אבל בנפל עליו מפולת שיצטרך הוצאות על הביעור שוב אין הוכחה שהחמץ חשיב אצלו. ולעולם הוא אצלו כעפר. אך שאינו רוצה להוציא הוצאות על העברת המפולת. נמצא דשניהם נתמעטו מדכתיב לך. דבנפל מפולת שאין הוכחה שרוצה בקיומו לא עשאתו כאילו ברשותו ואינו שלו. ודומה לחמצו של נכרי. ועל כן כללם המכילתא יחד. והאי אינו יכול לבערו אחמץ שנפלה עליו מפולת לבד קאי. וזה ברור בפירוש המכילתא: י) ובזה נראה לי לפרש דברי הר"ן במה שכתב שמא תאמר למפרע עובר עליו. ליתא שהרי התורה סמכה על החזקות כו' עיין שם. ואינו מובן דמכל מקום עבר בשוגג בבל יראה וכמו שנשאת על פי עדים בטעות שחייבת חטאת. אך הוא הדבר. דכל שיצא ידי חובתו מן התורה. שלא הי' לו לחוש לככר בשמי קורה. שוב לא עשאתו התורה כאילו הוא ברשותו כי אין ראי' כלל שרוצה בקיומו: יא) העולה מזה שאין שום ראי' ממכילתא לאסור חמצו של ישראל לעבור עליו הנפקד. אך מרש"י במשנה כיצד מפרישין דעל של ישראל אחר עובר. וכן משמע מדבריו באיבעיא דהמשכיר בית לחבירו. והטעם משום דמקרא לא שמעינן רק הפקר וגבוה: יב) ובמה שכתבתי לבאר המכילתא לשיטת רש"י ור"ן דחמץ שנפלה עליו מפולת מותר להשהותו מן התורה בלא ביטול משום דאינו יכול לבערו הוכחה שרוצה בקיומו. יש ליישב שיטת רש"י ור"ן במשנה (דף מ"ט.) דההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו. להציל מן הנכרים מן הנהר הדליקה מן המפולת בין כך ובין כך יבטל בלבו. ופרש"י משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וכן כתב הר"ן. והוכיח באבן