אבני נזר אורח חיים של

(דף ו') בשם מורו ז"ל בלאו דמחמר דאין בו עשה דאין תשבות אלא ממלאכה. ואף החולקין במחמר. היינו דמכל מקום עושה מלאכה בצירוף הבהמה. מה שאין כן בהבערה אינה מלאכה כלל למאן דאמר ללאו יצאת ליכא עשה. ואם כן אין איסור בתוספת. כיון דבתוספת אין לאו רק עשה דתשביתו. וכיון דבהבערה אפילו ביום טוב עצמו ליכא עשה. כל שכן בתוספת. וכיון דלאו ליכא בתוספת אין בהבערה איסור תוספת כלל. ואם כן יש לפרש שביום טוב יהי' מושבת ועד סמוך ליום טוב באמת מותר להשהותו ויבערנו בתוספת ודו"ק: טו) ובזה יתיישב עוד מה שהקשו לרש"י דסבירא לי' לאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. אם כן מה הוכיח ר' עקיבא הא שפיר יש לפרש ביום טוב. ואז השבתתו בכל דבר. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דביום טוב עצמו אי אפשר דאם כן שהה בו שעה אחת. רק סמוך ליום טוב שעדיין לא חל איסור חמץ. ואם כן הוא בשריפה ואי אפשר משום תוספת: טז) ובזה יתיישב עוד קושיית התוספות דלמה יאסר הלא יכול ליהנות בגחלתו. ולפי מה שכתבתי ניחא. דהנה הא דגחלתו מותר. היינו דוקא בערלה וכלאי הכרם שהם מהנשרפין אבל נקברין הא אפילו אפרן אסור. וכן כתב שם הרא"ש ז"ל. והנה טעם נשרפין אפרן מותר הוא משום דנעשה מצוותם. וכן כתבו תוספות שלהי תמורה. ואי תשביתו ביום טוב אין כאן מצוה סמוך ליום טוב מחמת הזמן ששורף בו רק מחמת יום טוב. ואיסור לאו יש באכילתו והנאתו לדעת רוב הפוסקים כר' יהודה בלפני זמנו. ואם כן אי אפשר העשה דשריפה דנימא דנעשה מצותו שיתיר איסור ההנאה שבחמץ לפני זמנו כיון שבאותו זמן אין עשה בתשביתו כלל. וההשבתה סמוך ליום טוב הוא מצוות יום טוב לבד. דו"ק והבן וקושיית התוספות הוא לשיטתם דלית להו הא השהה בו שעה אחת וחלקו על רש"י ופירשו דהש"ס רק מייתורא פריך: יז) קשה לי לדעת התוספות דרק מיתורא יליף אביי הא איצטריך עשה דתשביתו שלא יועיל אם יחלקנו לכזית חמץ ויניחנו בשני מקומות דאין מצטרפין דבית אינו מצטרף ושוב לא יעבור. ומחמת העשה דתשביתו מחויב לבער דוקא. וקל וחומר ממה שכתב מהרש"ל דאינו מקיים העשה דתשביתו בביטול. כל שכן בזה שאינו ביעור כלל רק שנעשה פחות פחות מכזית: יח) ואפשר לומר כי היכי דגרדומין כשרין כגון בציצית כיון דחל עליהם חובת ציצית נפטר הבגד אף אחר כך שלא נשתייר רק כל שהו פוטר כשם שפטר מתחילה. וכן גרדומי אזוב פרש"י פרק קמא דסוכה שכבר הזה בו ונפסק ונשתייר כל שהו דכשר להזות בו. כיון שכבר הוזה בו כשהוא שלם. הכי נמי באיסורין כשכבר עבר עליו בבל יראה כשהי' כזית. עובר עליו אחר כך אף כשאין בו כזית. ואף להציל מבל יראה אינו מועיל ביום טוב. ושוב מיותר קרא דתשביתו. אך הוא חידוש דין לא מצאתיו בשום מקום. סימן שיז. א) בדין ביטול יש שלשה שיטות שיטת התוספות דבעי הפקר גמור שהקשו (בדף ד':) דיבור המתחיל מדאורייתא והא הפקר בפני שלשה. ותירצו דמדאורייתא אין צריך עד כאן. וזה שאמר מדאורייתא בביטול בעלמא. סגי ביטול שמועיל מן התורה. ויש לעיין אם עובר מדרבנן בבל יראה כל זמן שלא ביטלו בפני שלשה. ואם נאמר כן נסתר קושיית התוספות על רש"י ריש מכילתין למה הצריכו בדיקה. דיש לומר משום שאינו מבטלו בפני שלשה. אך בתוספות שבת (דף י"ח:) לענין שביתת כלים דאפקר להו. והקשו בתוספות הא הפקר בפני שלשה, ותירצו הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו, ולכאורה גם בחמץ נאמר כן. אך לפי מה דהוה סבירא לן דמדאורייתא בעינן בפני שלשה. אם כן יש לומר להיפוך דכיון שלא הפקירו בפני שלשה שוב נימא דמסתמא לא הפקירם בינו לבין עצמו כיון דלא מהני ולא ינצל בזה מאיסור חמץ, ושביתת כלים. רק משום דמדאורייתא אין צריך. ושוב מסתמא הפקיר בינו לבין עצמו להנצל מאיסור תורה. שוב מועיל גם מדרבנן. כיון דמסתמא עשה כן הוי כבפני שלשה ודו"ק. מכל מקום דעת התוספות דבעינן הפקר גמור: ב) שיטת הר"ן ביטול מטעם הפקר אך אפילו ביטול בלב מהני ואפילו לר' יוסי דאמר הפקר עד דאתיא לרשות זוכה לא נפקא מרשותי' מכל מקום כיון דחמץ אינו ברשותי' של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו בגילוי דעתא דלא ניחא לי' בגוי' סגי: ג) שיטת רמב"ן בחי' גם כן ביטול מטעם הפקר על דרך הר"ן. אך כתב שיש עוד ביטול שמבטלו מתורת חמץ והוא כעפר בעלמא. עיין שם במה שכתב שלשה מיני ביעור הם. ויש לעיין הא דלאחר איסורו לא מצי מבטל לי' דלאו ברשותו בשלמא אי מטעם הפקר כשם שאינו יכול להקדישו כך אינו יכול להפקירו. אך לשוויי כעפר מה נפקא מינה במה שאינו שלו. אך הא לא תברא. שהרי עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן. כיון שאינו שלו לא מהני מחשבתו לשוויי כלי. הכי נמי לא מהני מחשבתו לשוויי עפר. אך יש לעיין הא גבי ביטול ע"ז מהני ביטול הגוי בשל חבירו. אך יש לומר דבעבודה זרה הא לא הוה ביטול רק בעשה מעשה בגופה כגון פחסה בפני'. [אבל רק בפני' השתין בפני' לא בטלה כדתנן בעבודה זרה נ"ג.] והא' קיימא לן אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. והוא הדין דיכול לבטל של חבירו על ידי מעשה ולפי זה טח בטיט יועיל אף אחר זמן איסורו: ד) לפי זה יש לעיין בהא דכתב הר"ן ריש פרק כל שעה חרכו אחר זמנו לא נפיק מאיסורו עד דשריף לי' לגמרי ובודאי אין כוונת הר"ן לענין שיהי' מותר בהנאה, דאפילו שריף לי' לגמרי אינו מותר. דהר"ן עצמו פסק שם דחמץ מהנקברים עיין שם. ואם כן עפרם אסור [מיהו דעת האבני מלואים בתשו' י"ט בשיטת רמב"ם דאף לחכמים אפרו מותר]. אך כוונת הר"ן לא נפיק מאיסורו שיהי' מותר להשהותו עד שישרוף לגמרי. אבל בחריכה לבד לא סגי ואסור להשהותו שעדיין לא קיים תשביתו