אבני נזר אורח חיים שכט

ו) איברא דכד מעיינין אי אפשר לומר שהתוספות [שהם פירשו דמייתורא מפיק לה אביי] סבירא להו כשאגת ארי' הנ"ל. שהרי כבר כתבנו שהתוספות פרק כל שעה סבירא להו. דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף החמץ וסגי במוכרו לנכרי, וכתבנו דלא דמי למהרש"ל הנ"ל דמכירה לנכרי הלא מוציאו מביתו וקרינא בי' תשביתו מבתיכם דבביתו אין חמץ עוד. רק בלא מכר הוא כפקדון וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא. וכן אפילו מניחו ברשות הרבים חשיב כמו בביתו דהא ברשותו להקדיש. אבל במוכרו לנכרי ונותנו לו [אבל אם לא נותנו לו הוא כפקדון אצל ישראל וכל היכא דאיתא ברשות נכרי איתא] הרי מוציאו מרשותו וקרינא בי' תשביתו מבתיכם דבביתו אין עוד חמץ כלל. ואם כן אי אמרת דסבירא להו כהגאונים. וגם לאחר איסורו מהני הוצאה מרשותו להציל מאיסור בל יראה. אם כן תסגי נמי לקיום עשה דתשביתו שמוציאו מביתו. ובביתו אין עוד חמץ. ולהגאונים בהוצאה לבד קרינא שאינו בביתו וברשותו. ואם כן קשה קושיית השאגת ארי' למה לי מפרר וזורה לרוח. אלא ודאי או דס"ל דלא כהגאונים. או דסבירא להו כמו שכתב הרב ז"ל מלאדי בשלחן ערוך שלו דלאחר איסורו תו לא מהני הוצאה מרשותו. כיון דכבר אינו ברשותו משום איסור הנאה ועשאן כאילו ברשותו. מה יתן ומה יוסיף הוצאה מרשותו. הלא בלא זה אינו ברשותו ועשאן כאלו ברשותו. ואם כן אתי שפיר הוכחת אביי מיתורא: ז) ובמה שכתבנו נבאר שיטת רש"י התמוה דיליף מרומיא. דאי אמרת תשביתו ביום טוב הרי שהה שעה אחת. ותמוה דמדמקשה ואימא לרבות וכו'. מוכח דמייתורא הביא ראי': ח) אך להנ"ל יתיישב בטוב טעם שגם רש"י מודה דמיתורא יליף. אך דלפרש"י לשיטתו דפירש גבי מזוזה חובת הדר אבל בדיקת חמץ דרבנן דאלו משום בל יראה בביטול סגי לי'. מבואר מדבריו דמשום בל יראה נמי חובת הדר הוא. והיינו דעובר על של ישראל חבירו. כמבואר ברש"י במשנה דכיצד מפרישין יעוין שם. וכן כתב בפני יהושע. והמשכיר אינו עובר כיון שאינו ברשותו כשיטת הגאונים. הרי דכהגאונים סבירא להו: ט) וגם אי אפשר לומר דסבירא להו כסברת הרב מלאדי הנ"ל. דהנה קשה לשיטת הרב הנ"ל למה צריך להא דלא מהני ביטול לאחר איסורו משום דלאו ברשותי' דלבטלי'. תיפוק לי' דכבר אינו שלו מכח איסור הנאה. ואם כן מה יוסיף במה שמפקיר לי'. אך הרב הנ"ל כתב בקונטרס אחרון דחמץ מיקרי שלו רק שאינו ברשותו. ואם כן הי' הביטול לעשות אינו שלו. ועל זה משני דלאו ברשותו דלבטלי' ולא מהני ביטול שלו. ועדיין שלו כמו שהי'. אבל לא מצינו למימר משום דמה יוסיף הביטול. דהא הביטול מוסיף לשויי אינו שלו. אך רש"י פירש להדיא דחמץ אינו שלו. וכן מוכרח לדעת הר"ן שפירש דביטול מהני משום דבלאו הכי אינו ברשותו. ואי מכל מקום הוא שלו. איך יועיל להחשב הפקר. ודברי הרב ז"ל נכונים לשיטת התוספות דביטול הוא הפקר גמור. אך לשיטת רש"י והר"ן אי אפשר לומר כפי' הרב: י) ואם כן כיון דרש"י סבירא לי' כהגאונים וס"ל דלא כפירוש הרב. אם כן מהני הוצאה מרשות לאחר זמן איסור להנצל מבל יראה. ולענין עשה דתשביתו על כרחין אינו מועיל מדבעי זורה לרוח או מטיל לים ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דצריך תשביתו כדי שלא יועיל הוצאה מרשותו. על כן שיכל רש"י ז"ל את ידיו ופירש הרי שהה שעה אחת. ואי אפשר לפרש תשביתו שיעשה המעשה השבתה דאם כן שהה שעה אחת ועל כרחין נפרש שבט"ו יהי' מושבת. ואם כן שוב יהי' מיותר קרא דתשביתו דכיון שישביתו מערב יום טוב הא באמת סגי הוצאה מרשות. שבבוא הזמן לא יהי' בביתו ולא יחול עשה דתשביתו והוכחת הש"ס ממה נפשך ואתי שפיר תוספות לשיטתייהו ורש"י לשיטתו: יא) אך קשה לפי זה דר' עקיבא דהוכיח תשביתו מערב יום טוב דאי ביום טוב מצינו להבערה שהוא אב מלאכה. הלא נוכל לומר שביום טוב יהי' מושבת. ואם תאמר שזה אי אפשר לומר דאם כן קרא דתשביתו מיותר כנ"ל. ולא צריך להוכחה רק כדי שלא נאמר שיעשה המעשה ביום טוב וצריך קרא שלא יהי' די בהוצאה מרשות. ליתא דלזה לא צריך להוכחה דהבערה אב מלאכה. תיפוק לי' ששהה שעה אחת לשיטת רש"י: יב) ונראה ליישב דהנה תוספות יום טוב דאורייתא ויליף לה ר' עקיבא ראש השנה (דף ט':) משנת השביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות ואתא לתוספת, ומינה יליף לשבתות וימים טובים עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ור' עקיבא. והנה הדבר ברור דלאיסור חמץ בפסח וחיוב סוכה בחג ליכא תוספת דאין תוספת רק בשביתה כדילפינן מתשבות דכתיב בשביעית לר' עקיבא או מתשבתו שבתכם דכתיב גבי יום הכיפורים לר' ישמעאל. ואם כן חיוב תשביתו אי לא הוה צריך מערב יום טוב הי' צריך רק שיהי' מושבת ביום טוב עצמו. ואינו מחויב לעשות מעשה השבתה רק סמוך ליום טוב עצמו. ואז כבר נאסר במלאכה משום תוספת: יג) ובזה יתיישב הא דשמע מינה הבערה לחלק יצאת. ואינו מובן. וכמה פירושים נאמרו בזה. ועיין בתוספות ופי' ר"ת. ולפי דרכינו יובן דלמאן דאמר ללאו יצאת כיון דבשבת דמלאכה בכרת ומיתת בית דין. הבערה בלאו. ממילא ביום טוב דמלאכה בלאו. הבערה ביום טוב הוא איסור בעלמא ועוד פחות [כעין חצי שיעור וחלב טמא או כעין אמותו לאחר מיתה לקצת פוסקים דהוא בארור בעלמא] מלאו. וליכא למיגמר משביעית לתוספת. דתוספת שביעית ילפינן מחריש וקציר תשבות שהם לאו. ואף תוספות כתבו מועד קטן (דף ג'.) דיבור המתחיל שהרי דלר' עקיבא לוקה על חרישה ושבותים באמת מותר בתוספת עיין רמב"ם פרק ג' מהלכות שמטה ויובל הלכה ט'. ומותר בתוספת יום טוב לר' עקיבא דיליף משביעית אי הוה סבר ללאו יצאת ומוכח דסבר לחלק יצאת: יד) ועוד נראה לי טעם דלמאן דאמר ללאו יצאת ליכא תוספת משום דתוספת הוא עשה לבד. והכי איתא סוף פרק הישן. ואם כן אינו נוהג רק במלאכה שיש בה עשה דשביתה. אבל אי ללאו יצאת אין בה עשה כמו שכתב הרשב"א יבמות