אבני נזר אורח חיים שכה

השנה אינו מעוברת. דהתם בעיבר סתם דמשמע שיחול העיבור תיכף. זה אינו מועיל. אבל שיחול בזמנו שפיר מהני. והרי הפודה בנו בתוך שלשים שיחול לאחר שלשים פסק הרמב"ן כרב דבנו פדוי. ואפילו שמואל לא פליג אלא בנתאכלו המעות אבל באיתניהו למעות חל דיבורו שאמר בתחילה שיהי' פדוי לאחר שלשים ואם כן בקידוש ב"ד שאין צריך אלא אמירה בלבד חשיב כמו איתניהו למעות. דפסקה אמירה לא אמרי' דהא מופר ליכי למחר מהני ולא אמרינן פסקה אמירה. וכן כל נדר שתדורי יהי' מופרין למאן דאמר דמהני ולא אמרינן פסקה אמירה. אלמא דחשיב איתנהו אחר כך. ואין כאן מקום להאריך בזה. ואם כן מה הוקשה לרמב"ן כיון שנתקדש ונתעבר השנה בזמנו למה לא יועיל: ח) והנראה לי בזה על פי הש"ס בבא בתרא (דף קכ"ז:) דאפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. הרי דכיון דעכשיו אינו יכול למוכרם שעדיין אינו שלו ואחר כך בשעת חלות גם כן אינו יכול להקנותם לא מהני אלא אם כן יש שעה אחת שיכול אז למכרם. הכי נמי כיון דבשעת קידוש שקידש הלל לא הי' יכול לחול דקודם ראש השנה אינו מעוברת. ובזמן שמגיע השנה כבר הלל בישיבה של מעלה. ואינו יכול לקדש החדשים איך יועיל, ועל זה תי' הרמב"ן דטעמא רק משום גזירה ובזה לא שייך גזירה. ויכול לחול תיכף. ושוב חל בבוא הזמן. דכך קידש הלל שיתקדש כל חודש בזמנו. וניחא הא דאם שכח יעלה ויבא ערבית אין מחזירין אותו דבאמת לא נתקדש החודש אלא למחר בבוא הזמן: ט) עוד יש לומר דסבירא לי' להרמב"ן דסתמא הוי כאילו אמרי בפירוש שיתקדש ויתעבר בזמנו. וכן משמע ברמב"ן בבכורות מהא דמייתי מהלכות פסוקות דסבירא לי' כשמואל דכתב סתם הפודה בנו בתוך שלשים אינו פדוי. ולא כתב דהיינו דוקא דאמר מעכשיו משמע מדבריו דסתמא לאו כמעכשיו ולכאורה כן משמע בגמרא דמייתי שם תנא דתני הפודה בנו בתוך שלשים בנו פדוי אמר לי' שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי. ומדלא מקשה לי' אלא משמואל ולרב בנו פדוי. מוכח דסתם כלאחר ל' דמי: י) איברא לשיטת הרא"ש שם אין זה ראי'. ובש"ך בשם מהרי"ק דרב ושמואל פליגי נמי בהא בסתם ואיתניהו למעות דרב סובר סתם כלאחר שלשים. ושמואל סובר כמעכשיו. ובהא הילכתא כשמואל כגירסת ספרינו. אמנם הרמב"ן לשיטתו דסתמא כלאחר שלשים אם כן מדתני בברייתא בסתם ואם עברוה אינה מעוברת משמע אפילו לאחר זמן כיון דסתמא כלאחר זמן. ועל זה תי' הרמב"ן דמן התורה מהני. ולפי זה יש לומר דבאמר בפירוש שיחול מעכשיו גם להרמב"ן לא מהני: יא) והרמב"ם לא סבירא ליה דמדרבנן כמו שכתב הרמב"ן אלא דמן התורה אינו מעובר קודם ראש השנה. ולפי מה שכתבתי בתי' הב' גם הרמב"ן סובר כן. על כן הוקשה להרמב"ם דאף שיחול לאחר זמן אי אפשר דהוי דומיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. אך באמת יש לחלק דדוקא בנכסים שרק הבעלים יכולים להקנותם. וכשהבעלים גוססים הרי אי אפשר להקנותם א' בשעה שנפלו לפניו גם הקנאה דמעיקרא לא מהני וכהאי גוונא כתב בתבואת שור סימן י"ד סק"ה. אבל בקידוש החודש שאפשר שיתקדש החודש אחר כך בזמנו וכן השנה שתתעבר על ידי בית דין שבאותה שעה על כן חל שפיר הקידוש שקידש הלל שיחול לאחר זמן. ועל כן אפילו אין ב"ד סמוכים אחר כך הרי יכולים החכמים שבארץ ישראל לעשות סמוכים ולקדש ולעבר כדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין. או לפי מה שכתבתי יכולים כל החכמים לקדש לבד בלי סמוכים ועל כן חל קידוש הלל. אבל אם חס ושלום אין יהודים בארץ ישראל ולא בית דין. ואין באפשרי לקדש החדשים בזמנו. בודאי לא מועיל קידוש הלל. כיון דבשעה שבא הראש חודש בעולם כבר הלל בישיבה של מעלה. ואין ב"ד בעולם שיכולים לקדש והוי כנכסים שנפלו כשהוא גוסס: יב) מה שהקשה רום מעלתו על הרמב"ן דסבירא לי' דבשעת הדחק מקדשין על פי חשבון. אם כן מה מקשה הש"ס מדר' עקיבא שעיבר שלש שנים דילמא משום שהי' מתיירא שלא ינוחו לסמוך הי' מקדש על פי חשבון. לדידי לא קשה מידי דהלל לא קידש אלא על תנאי אם לא יהי' סמוכים. ור' עקיבא בסתמא קידש. וזה אסור, שמא לא יפסיק הסמיכה ולא יתנהגו על פי חשבונו. כי ישכח. ובדהלל ניחא דלא שייך כלל שכחה. שכל החדשים הם על פי חשבונו. מה שאין כן בדר' עקיבא שעיבר סתם. ועוד שלא הי' מקדש חדשים: דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם: סימן שיב: א) בסנהדרין (דף י"ב) ר' שמעון אומר אם מפני הטומאה עברוה מעוברת אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו מפני שעיבר ניסן בניסן. ושם בגמרא דתנא קמא סבירא לי' אם עברוה מעוברת ור"י ס"ל אינה מעוברת. ומביא ראי' ממה שביקש חזקי' רחמים על עצמו. אי הכי ר"ש היינו תנא קמא איכא בינייהו לכתחילה דר"ש סובר אפילו לכתחילה מעברין. ושם בגמרא עיבר ניסן בניסן ולית לי' לחזקי' החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן. טעה בדשמואל. דאמר שמואל אין מעברין השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן. ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן. ושם בגמרא גופא אמר שמואל כו' עיברו מאי ומסקנא דאפילו קידשו החודש אחר כך בו ביום הרי השנה מעובר והחודש מקודש: ב) וקשה לי טובא דאם כן למה ביקש חזקי' רחמים על עצמו כיון דבדיעבד מעובר. דהא ר' יהודה הביא ראי' שאם עברוה אינה מעוברת מדהוצרך חזקי' לבקש רחמים על עצמו. ואי משום לכתחילה ביקש רחמים מה ראי' מייתי, ועוד ר' שמעון גופי' קאמר אם מפני הטומאה עברוה מעוברת ואלא מפני מה כו' ואי קושיית ר' שמעון אינו אלא משום דלכתחילה מעברין. אם כן העיקר חסר בדברי ר' שמעון: ג) וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דרש"י פירש לאחר שקידשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר שני. וליתא דאם כן הדרא קושיית הש"ס למקומה ולית לי' לחזקי' זה ניסן ואין אחר ניסן. ורש"י לא כתב כן רק למה דסלקא דעתך. וזה דרך רש"י בכל מקום