אבני נזר אורח חיים שכד

ברמב"ם שאפילו לדבר אחד יכולין לסמוך ומסתמא הסכימו כל בני ארץ ישראל שלענין קידוש יהי' דינם כסמוכים. וכוון בזה לדעת הרלב"ח בקו' הסמיכה [דפוס וונציא דף רפ"ח] וזה לשונו לכן אני אומר לתקן זה הקושי הגדול שהרב הולך לשיטתו שהוא סובר שאם נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצה, ועתה כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש. או יום פלוני הוא מועד. הוה לי' כאלו מסכימים כולם שחכמיהם יהי' סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים. שיכולין הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים ולקצת דברים לא יהי' סמוך. ובודאי שבענין כזה אין שום חילוק בין חכמים בין המון העם שבארץ ישראל. שאין מי מהם שלא יסכימו שיהי' חכמיהם סמוכין לזה הענין. ואם תדקדק בלשון שכתב הרב בספר המצוות שלו יתבאר לך שמה שכתב שהוא הבטיח שלא ימחה אותה אומה מהכל נראה משם מה שכתבתי. ולמה לי' להזכיר בני ארץ ישראל לא הי' לו להזכיר רק הב"ד והחכמים. אלא ודאי הכוונה שאף על פי שלא יהי' שם בית דין בפירוש. אנן סהדי מן הסתם שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהי' הראשים מהם סמוכים לענין קביעות החדשים ואף על פי שלא יפרשו עד כאן לשון הרלב"ח: ד) איברא שמה שסיים רום מעלת כבוד תורתו הרמה בתשובתו להלכה דגם בזמן הזה צריכין בית דין לקבוע חדשים ולעבר שנים בארץ ישראל ולכאורה נראה גם כן מלשון הרלב"ח שכתב מעתה כשקובעים ואומרים יום פלוני ראש חודש כו' לדידי לא נראה כן שהרי הדבר מקובל דור אחר דור שאין קובעין כלל שום ראש חודש ). אלא ודאי כיון שכתב הרמב"ם שהלכה למשה מסיני שבזמן שאין סנהדרין קובעין על פי החשבון. אם כן דומה למה דקיימא לן נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים. כיון שאי אפשר לדחות החודש עוד שאין חודש יותר משלשים יום. ודוקא שנראה בזמנו שביד הב"ד לקדשו או לעבר. כשיש להם טעם לעבר. אז צריכין לקדש. אבל ביום שלשים ואחד שעל כרחין צריכין לקדש היום אין צריך לקדש. והכי נמי בזמן הזה כשעל פי החשבון ראש חודש אי אפשר שלא יהי' ראש חודש שכך הלכה למשה מסיני. שוב אין מקדשין אותו. וכן הדין לענין עיבור שנים כיון שבזמן שאין סנהדרין הלכה למשה מסיני שאין יכולין לעשות רק על פי חשבון ואין משנין מחמת שום טעם בעולם. רק דמכל מקום צריך שיהי' שם בית דין. או אפילו אינו סמוך דסתמא כפירושו לענין זה הוא סמוך. כדברי הרלב"ח. דאם לא כן לא הי' מתקדש בשמים. דודאי הא דקדשוהו שמים הפי' גם כן כאילו קדשוהו ב"ד שהרי אומרים מקדש ישראל והזמנים [אפילו ביום טוב שני שהוא מספק שמא החודש מעובר] ישראל דקדשינהו לזמנים. שמע מינה דקדשוהו שמים היינו דנחשב כאילו קדשוהו בית דין. ואם אין שם ישראל כלל לא שייך לומר כן. ובודאי גם כוונת רום מעלתו כן. וחלילה לחשוד אותו שמפקפק בכל המועדים שבזמן הזה שאין מקדשין חדשים כלל. רק בא לומר שנחשב כאילו קדשו בית דין בארץ ישראל. וימחול מר להודיעני כוונתו הרצוי' בזה. ה) וכשאני לעצמי הי' נראה לי דכמו שכתב הרמב"ם דכשכל החכמים סומכים דינו כאלו נסמך מפי סמוכים. הוא הדין כשכל החכמים מסכימים שיום זה ראש חודש מתקדש החודש. ואין צריך לומר תרי רואין כאילו הי' סמוכים וכאילו קידשו החודש. וכל זה על דרך הרלב"ח בשיטת הרמב"ם: ו) וכשאני לעצמי הי' נראה לי. דהנה קשה לי על הרמב"ן שהוקשה לו על שיטתו דר' הלל קידש הא אמרינן בראש השנה דאם עיבר קודם ראש השנה אינו מעוברת. ותי' שהטעם כמו שפרש"י שמא ישתכח. וכשעל פי החשבון לא שייך זה. ולדידי קשה דמה קשה לי' הא בסוף פרק ד' דברכות אם לא אמר יעלה ויבוא בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החודש בלילה. ואף שהחודש מקודש למפרע מבלילה. ועיין בראש השנה (דף כ') דיליף מקרא דמערב עד ערב תשבתו שבתכם דהחודש מתחיל מתחילת הלילה. מכל מקום כיון שעדיין לא נתקדש אין מחזירין אותו. וצריך לומר דהלל קידש שיחול הקידוש בזמנו. ואזלא הא כהא דאמר בירושלמי ריש פרק מי שאחזו במגרש על לאחר שלשים ואחר כך נעשה קורדיקוס תלוי בפלוגתא דר"י וריש לקיש בעשה שליח ואחר כך נעשה קורדיקוס אם כותבין בעודו קורדיקוס. ולדעת הרמב"ם דמן התורה הגט כשר. ממילא הוא הדין במגרש לאחר שלשים ואחר כך נעשה קורדיקוס הגט כשר מן התורה. ולדעת הח"מ והב"ש אפילו נעשה שוטה בתוך שלשים הדין כן: ז) וכבר הקשו האחרונים ממתניתין גיטין י"ג דהאומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מותו ותי' דשאני התם דפקע רשותו ואולי זה אפילו מת בתוך שלשים הי' חל הגט. ועל כרחך חל הקידוש שקידש הלל כל חודש בזמנו אף שהלל אינו בעולם הזה ואם כן מה הוקשה הרמב"ן מהא דאם עיברו קודם ראש