אבני נזר אורח חיים לב

והנמוק"י סבירא לי' דוקא קלף תפילין ועור הבתים חשובים גוף. והנודע בשערים כתב שדבריו נכונים. ובסוף דברינו יתבאר בעז"ה השגה על דבריו: ז) והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות האריך בגבורות ובעמקות כדרכו. ומכל מקום בעיקר תירוצו ליישב דברי הרי"ף לא נתבררו לי דבריו ואני דן לפני הרמב"ן בקרקע. תורה הוא וללמוד אני צריך. והנה הרמב"ן תי' דרב ודאי אף עשי' לשמה לא בעי מדמכשיר ציצית בנכרי. והא נכרי אדעתא דנפשי' עביד. ועל כורחין קושיות הש"ס פרק קמא דסוכה. משמואל הי'. ועל כן סמכו הגאונים לפסוק כשמואל. ושם בסוכה מסיק טעמא דשמואל משום דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך ממילא בתפילין דלא כתוב קרא לא בעינן לשמה. וסוגיא דמנחות היא כמו דסלקא אדעתין בסוכה דטעמא דשמואל לאו משום דכתיב גדילים. והא דגוילין לא עיבדתים לשמן. משום דבספר תורה כתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ודרשינן לכם לשם חובתכם. כדדרשינן בציצית לך לשם חובך. ואף דקיימא לן הזמנה לאו מילתא. מכל מקום בעינן עיבוד לשמה. דאביי הוא הסובר דתלי הא בהא. דטעם עיבוד לשמה כדי לקדש העור. וזה רק משום דהזמנה מילתא. ורבא סובר דטעם לשמה לאו משום הכי. ותדע דבעינן בציצית טוי' לשמה. ושם לא שייך לקדש החוטי ציצית. דתשמישי מצוה נזרקין ולית בהו משום קדושה עד כאן תוכן דבריו: ח) ועתה אציע מה שיש לספק בדבריו מה שכתב דרב ודאי לא בעי עשי' לשמה מדמכשיר בנכרי. ולדידי משום הא לא אריא. דתליית ציצית סתמא לשמן עומדים. ותדע שהרמב"ם מכשיר אם תלאם ישראל בלא כוונה. והיכא דסתמא כשר גוי נמי כשר. כמ"ש התוס' פרק ב' דע"ז גבי מילה למאן דפוסל בכותי משום דמלין לשם הר גרזים ובעי מילה לשמה. ומכל מקום כשר בגוי אף דגוי אדעתא דנפשי' עביד. אלא משום דסתמא כשר. דסתמא לשמן עומדים. בגוי נמי כשר: כ"ז. ד"ה וכי ט) ומה שכתב עוד דכיון דבעינן בציצית קרא דגדילים תעשה לך לשם חובך. ממילא בתפילין דליכא קרא לא בעינן לשמה. לאו ראי'. דציצית מצוה. על כן מסברא לא בעינן לשמה. ובסוכה דליכא קרא לא בעינן לשמה משום דמצוה. אבל תפילין דקדושה. מסברא בעינן לשמה כמו כל קדשים. וכן השיב עליו הריטב"א בסוכה: י) ומה שכתב עוד דסוגיא דמנחות קאי למה דלא ידע טעמא דגדילים תעשה לך לשם חובך. הקשה עליו הר"ן בגיטין. דאם כן קשה עליו מסוכה ישנה דמכשרי בית הלל. ולדידי קשה עוד דמהיכי תיתי נאמר דלא ידע הש"ס כו'. הלא נוכל לומר דשפיר ידע מקרא דתלוי' לשם ציצית בעינן ובתפילין נמי בעינן כתיבה לשמה. מיהו אם הזמנה כמעשה. תלוי' בפלוגתא דרב ושמואל. אם צריך טוי' לשמה. דרב סובר בקרא כתיב עשי'. מיהו הזמנה לאו עשי'. וכן תלוי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעיבוד דהזמנה אם דומה לכתיבה. ובודאי לסברת הרמב"ן דרב לא בעי לשמה בציצית כלל. ועל כורחין דלית לי' לרב דרשא דלך לשם חובך. ומכל מקום תלי הש"ס בפלוגתא דרב כרבנן בעיבוד. ולמאן דסבירא לי' בעיבוד בעי לשמה. הוא הדין בציצית בעי לשמה בלא דרשא דגדילים. ממילא לשמואל דסבירא לי' כרשב"ג בעי לשמה בלא דרשא דגדילים. ועל כן לית לי' לש"ס מנחות קושיא דסוכה ישנה. אך למה שכתבנו דלעולם אית לי' לרב עשי' לשמה בעי. על כרחך בודאי גם הש"ס מנחות ידע דרשא דלך לשם חובך. כדי שלא יקשה מסוכה ישנה. וזה בין לרב בין לשמואל ופליגי אם טוי' דהיינו הזמנה כמעשה. ותלי לה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דעיבוד. דלכולי עלמא היינו כתיבה בעינן לשמה משום דקדשים. ופליגי בעיבוד דהזמנה אם הוה כמעשה: יא) ומה שכתב עוד דבספר תורה בעי לשמה מדכתיב כתבו לכם לשם חובתכם והוא דרשא שלא הוזכרה בש"ס. ותמוה דודאי צריך קרא דלכם. דצריך שיהי' ספר תורה שלו. ובקרא דכתבו לחוד לא סגי. דהוה אמרינן דאם כותב ספר תורה לאחר מקיים המצוה. ואם לא כתב. רק קנה לו ספר תורה לא קיים המצוה. ועל כן כתיב כתבו לכם. לומר שהמצוה שיכתוב ספר תורה לעצמו. והוא הדין אם קנה לו ספר תורה מקיים המצוה דהמצוה שיהי' לו ספר תורה. והלימוד שלמד הרמב"ן דבעינן שיכתוב ספר תורה לשם חובתו לא מצינו בשום מקום. רק שיכוון הסופר לשם קדושת ספר תורה. לא לשם מצוות כתבו לכם. ולדברי הרמב"ן אם יכתוב ספר תורה לאשה שאיננה מצווה במצוות כתבו לכם [או שיכתוב לאחד שכבר כתב לו ספר תורה אחת] יהי' פסול בספר תורה אתמהה. ועוד דאף אם נאמר דקרא דכתבו לכם לשם חובתכם. מכל מקום מנין לנו דבעינן עיבוד לשמה. בשלמא בציצית דכתיב תעשה לך למאן דאמר הזמנה מילתא גם טוי' חשיב עשי'. אבל במה דמפורש כתיבה. מהיכי תיתי שנלמוד מזה לעיבוד. והרי כתיבת סת"ם דלכולי עלמא פסולה בנכרי מקרא דוקשרתם וכתבתם. מכל מקום עיבוד בנכרי כשר. אף הפוסלים. הוא רק משום דאדעתא דנפשי' עביד הרי שלא נלמד עיבוד מכתיבה. מיהו קושיא זו קשה בלאו הכי על הפוסקים טוי' כשרה בנכרי. הלא תליית ציצית דפסולה בגוי למדנו מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית. נאמר גם טוי' בכלל עשי' כי היכי דחשיב בכלל עשי' לענין לשמה. ומצאתי להפרי מגדים (סימן י"ד סק"א) במשבצות זהב דגדילים תעשה לך דכתיב אצל לא תלבש שעטנז גם טוי' ושזירה בכלל דמשעטנז ילפינן דבעינן בציצית טוי' ושזירה אבל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אין העשי' רק התלוי' בבגד עיין שם. וניחא הא דנכרי כשר לטוי' ושזירה דמבני ישראל ועשו להם נפקא אבל להרמב"ן קשה מעיבוד בנכרי כשר. וכן מטוי' בנכרי דלשיטת הרמב"ן דילפינן עיבוד מכתיבה לענין לשמה. למה לא נילף עיבוד מכתיבה. וכן טוי' מתלייה לענין שיפסול בנכרי. ואולי סבירא לי' להרמב"ן ז"ל באמת דפסולים בגוי. ואם כן כל הראשונים והאחרונים חולקים על פירושו: יב) ומה שכתב עוד דרבא לאו משום שצריך לקדש את העור. ותדע דבעי טוי' לשמה אף דתשמישי מצוה נזרקין. אי משום הא לא אריא דתשמישי מצוה אין נזרקין אלא לאחר זמן מצוותן. אבל בשעת מצוותן נוהגים בהם קדושה. וזה נלמד מסוכה דחל שם שמים עליהם. הוא הדין בכל המצוות דכן הקשו התוס' שבת (דף כ"ב). בהא דקאמר אבוהון דכולהו דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו סוכה משום דיש בהם ביטול מצוה במה שמטלטלין. ואם כן האוכל אתרוג בחג או נטל חוטי ציצית לצרכו יעבור באיסור תורה. ונלמוד מבנין אב מעצי סוכה כיון דאיכא ביטול ע