אבני נזר אורח חיים שי

הוכיח ר' ינאי דמתניתין לא מיירי מעירובי תחומין רק מעירובי חצירות. וכיון שכן בודאי אין לנו ללמוד היתר עירובי תחומין מעירובי חצירות. דהא בשלהי במה מדליקין דספק עירובי חצירות מותר וספק עירובי תחומין אסור. ולפי זה לדינא שגם לי"ב מיל מהני עירוב מן התורה והלאו שלא יתרחק י"ב מיל ממקום שביתתו. שוב ראיתי בחי' רמב"ן להדיא שגם לי"ב מיל מן התורה מהני עירוב: ט) בענין תחומי כלים מש"ס עירובין (דף ע"ט.) אני בעצמי דברתי עמו מש"ס הנ"ל. ואשר הקשה אל "יצא" כתיב. יש לומר דבהאי קרא נכלל גם איסור הוצאה אל יצא איש ממקומו ללקוט המן וקאי אל יצא על אדם ועל כלים כמו שכתב הריטב"א [וכן מוכח בגמרא סוף פרק קמא דעירובין (דף י"ז:) דמקשה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא. ואי לא נרמז בכתוב לשון הוצאת כלים רק ממשמעותא דאסר רחמנא מה שרגיל לעשות בחול הוא לצאת עם הכלי ללקט בו המן. אם כן משבו איש תחתיו שמעינן דאסור ומלאכה הוא. והיא בכלל לא תעשה כל מלאכה. ואין לומר דאף דאסור. מכל מקום לא שמעינן דמלאכה הוא. ליתא דאם כן השתא נמי דכתיב אל יצא מנלן דמלאכה הוא. אימא דהוא לאו בעלמא כמו תחומין לר' עקיבא. הבערה לר' יוסי. אלא ודאי כיון דמויכלא העם מהביא שמעינן דהוצאה מלאכה. אלא דצריכי תרי קראי להוצאה דעני ולהוצאה דבעל הבית. וכיון דכתיב אל יוציא ותרווייהו אסירי שוב לא מחלקינן לומר דחד הוצאה מלאכה וחד הוצאה איסור לבד. ואם כן מאי מקשה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא. הא משבו איש תחתיו שמעינן דמלאכה הוא. ובכלל לא תעשה כל מלאכה הוא. ועל כרחך אזהרת אל יצא לתחומין אתא. אלא ודאי דוקא מאל יצא שמעינן איסור הוצאה דאל יצא היינו הוא וכליו כנ"ל. ועל כן אי אפשר לכתוב איסור הוצאה רק בלאו ודו"ק] וילפינן הוצאה חוץ לתחום מהוצאה מרשות לרשות דשניהם במלה אחת יוציא נכללו מה לענין הוצאה מרשות לרשות כלים בכלל לישנא דקרא. כמו כן לענין תחומין גם כלים נכללו באיסור תחומין: י) ועוד נראה ראי' דהוצאת כלים מדאורייתא כמו הוצאת גופו. מהא דכתבו התוספות עירובין מ"ג בשם רשב"ם דאדם היושב בספינה והגוי מוציאו חוץ לתחום אין איסור כיון דאיהו לא עביד מעשה. ואי אמרת דתחומין היא עבירה שבגופו. מאי שנא מלבישת כלאים שאפילו אחר הלבישו עובר בלאו. וכן טומאת כהן אפילו אחר מטמאהו. אלא ודאי האיסור אינו מפאת גופו. ואפילו הוציא את אחרים חייב והוא הדין המוציא בהמה וכלים. ותו לא מידי: יא) מה שהעיר בענין מחיצות ניכרות מבור מלאה פירות. אין דמיון דשם אין הפרש רק חילוק שבין מים לחים והמחיצה גוש. ובור רק גם כן מלאה אויר. רק שזה אויר וזה גוש. והוא הדין במים חילוק זה. מה שאין כן פירות גוש כמוהו. אבל נראות לא בעינן. ותדע דגם במים אין המחיצות נראות כמבואר בתוספות גבי לשון ים. וכל שכן במים עכורין ושאר משקין: יב) מה שהקשה על דברי אדוני אבי ז"ל מתוספות חולין (דף ק"מ.) אינו דמיון דהתם מעולם לא עבר, ממנו מצוות הריגה. וגם אפשר בשחיטה במקדש גם כן נתקיים בו מצוות הריגה. ומה שכתב דכיון שהגוי ביטלו חשיב כמו נשפך. ליתא שהרי מדעת ישראל מבטל והישראל מכריחו לבטל: דברי ידידו דו"ש וש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן שח. שוכט"ס לכבוד הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה מנחם מענדיל שליט"א האבד"ק פילטץ: א) על דבר אשר נסתפק בהא דשבת בבקעה והקיפוהו נכרים מחיצה דאינו מהלך חוץ לאלפים דלא הקילו חכמים גבי' להיות בתוך המחיצה כד' אמות הואיל ויש לו אלפים אמה. אם הוציאוהו גוים אחר כך מהאלפים אמה בתוך ההיקף. אם נאמר כיון דמתחלה לא נחשב כד' אמות גם עתה לא יחשב. קשה לי מסברא חשיב כארבע אמות. ולא דמי להא דאמרינן בעלמא שבת הואיל ונאסרה נאסרה. דזה לא אמרינן רק אם נאסר בתחילת שבת. דומה למה שאמרו אין מוקצה לחצי שבת. כיוצא בזה כתב באבן העוזר על ש"ס עירובין (דף מ"ה) עיין שם היטב : ב) ואשר נסתפק עוד אם חזרו והכניסוהו לתוך אלפים אמה אם שוב אסור ללכת חוץ לאלפים. נראה לי שכן הדין. ודומה לזה סוף חגיגה בטומאת עם הארץ שטהור ברגל כשעבר הרגל מטמאין הכלים למפרע ומטבילין אותם. אף שתחילה טהרוהו. שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו כמו שכתב במשנה למלך סוף הלכות טומאת אוכלין עיין שם. ולאחר הרגל כשעבר הטעם טמאוהו למפרע כל שכן בזה שמכאן ולהבא לא יהי' כארבע אמות: ג) וקצת יש לעיין לפי' הב' שברש"י עירובין (דף מ"ד) ביוצא חוץ לתחום ברשות דנותנין לו שם אלפים אמה. אף אם חזר לתחומו ראשון לא איבד תחומו השני ויש לו כל היום ח' אלפים אמה. הנה דאף שנותנין לו תחומו שנ' מחמת הצורך שאיבד תחומו. ועכשיו עבר הטעם שחזר לתחומו. כיון שנתנו נתנו. הכי נמי בזה כיון שהקילו [להיות תוך המחיצה כד' אמות] הקילו, אך גם שם לא קיימא לן כפי' הב' שברש"י רק כפי' הא': ד) ואשר נסתפק כבודו ביוצא חוץ לתחום מדעת והוצרכו לו שם לצורך חולה אם נותנין לו גם כן אלפים אמה לרוח או לא. דלא דמי להא דמנחות ריש פרק ר' ישמעאל דפסק רמב"ם זיל בתר מעשיו שאני התם דשמע שטבע תינוק. מה שאין כן זה דלא ידע כלל. ואי משום הא לא אריא דהא הרמב"ם, פסק אפילו לא שמע פטור. אך יש טעם לחלק דהתם בעת שעשה המלאכה הציל נפש. וכן בנמצא ראשונה טרפה בעת החילול שבת ששחט עשה מצוה. אבל זה בשעה שיצא לא הציל נפש רק שגרם שאחר כך יציל נפש וגורם בלא כוונה אינו כלום כמו שכתב רמב"ם בדין טעה בשיקול הדעת דבלא נשא ונתן ביד פטור אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק: