אבני נזר אורח חיים שז

הר"ן שם. ואי משום שאחר כך כשנולד הוי מוכחא למפרע. הכי נמי כשהולך אחר כך על עירוב זה הוכיח סופו על תחילתו דלקנות שביתה הי' מתכוין דאם לא כן הי' דינו כבני העירו כשהוא בסוף התחום בין השמשות אלא ודאי כאיסור הכנה אין לחלק כלל בין מוכח לאינו מוכח רק משום דהכא אין כאן איסור הכנה כלל כנ"ל. רק הקושיא הי' משום ודבר דבר. על כן משני שפיר דמשום דלא מוכחא חשיב הרהור ומותר [הוצרכתי לברר זה משום שבריטב"א משמע שהקושיא הי' משום הכנה]: ו) והנה לפי מה שביארנו דקושיות רבר"ח הי' שיאסור משום ודבר דבר. קשה דהא בשבת (דף קנ"א) משנה שלימה מחשיכין על התחום. ומשום דהוי חפצי מצוה. עוד שם פוסקין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דכתיב ממצוא חפצך. חפצי שמים מותרין ועיין ברמב"ם. ואם כן כיון דקיימא לן אין מערבין אלא לדבר מצוה אין כאן איסור משום ודבר דבר. ומזה למד הרשב"א לחלק בין עירב בפת לעירב ברגל דאפי' לדבר הרשות הוי עירוב ועל זה מקשה: ז) אולם לכאורה מוכח מכאן דאפי' לכתחילה מערבין. דאי בדיעבד פשיטא שמותר. אף שבתחילה עבר על ודבר דבר. לא מצינו איסור בדיעבד במחשיך על התחום שיהי' אסור ליכנס למרחץ. והוא הדין הכא הי' מותר לקנות שביתה שם בתחילת שבת, ועל כרחך דקושיות הש"ס הי' אמאי מערב לכתחילה כשהוא לדבר הרשות. ואם כן מוכח דאפילו בתחילה מערב ברגליו לדבר הרשות: ח) אך לאחר העיון זה אינו. דהנה (בדף ל"א.) מוקי פלוגתא דר"י ורבנן במערב בבית הקברות דר"י מתיר משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ורבנן אוסרים דסבירא להו מערבין לדבר הרשות. וצריך להבין הא מה דמתיר ר"י במערב לדבר מצוה אסרי רבנן ואמאי אוסרים. ומה בכך דמערבין לדבר רשות, הא מכל מקום עכשיו לדבר מצוה מערב, ודוחק לומר משום גזירה: ט) והנראה לי בזה. דהנה המערב לילך לבית המשתה היינו עירוב לדבר מצוה כבריש כיצד משתתפין. ובודאי הוא הנאת הגוף גם כן ואמאי מותר. וצריך לומר כעין שכתבו התוספות באיסור שריפת תרומה טמאה ביום טוב לצורך היסק תחת תבשילו משום דהתורה אסרה כל הנאת רק בשעת מצוות שריפה לא הקפידה התורה שיהנה גם כן, חשיב עיקר הבערה לשם מצוה לא לצורכו. כיון שצורכו לבד הי' אסור בלא המצוה. ודומה לנדרים ונדבות שאין שוחטין ביום טוב כיון שחלק כהנים בא על ידי זריקה והקטרה. אם כן העיקר הזריקה והקטרה. והכי נמי בעירוב. למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה לא הי' העירוב חל להתיר דבר הרשות. וחלות העירוב רק למצוה. אם כן העיקר המצוה. אבל לרבנן דמערבין לדבר הרשות. אף שמערב לדבר מצוה. הרי יש הנאה גם כן. כלבית המשתה (ואפילו לבית האבל אפשר הוה הנאה מה שמחזיק לו טובה) ואין הדבר הרשות תלוי במצוה. ומזה מוכח דאפי בדיעבד לא הוי עירוב לדבר רשות. דאם לא כן אכתי קשה. דבשעת הנחת העירוב הוי החלות לדבר רשות בלא המצוה ויאסר: י) ועל כן הכא נמי מקשה שפיר הא קעבר משום ודבר דבר וחשיב ממצוא חפצך דהוי הנאה גם כן [ובמחשיך לצורך כלה לא חשיב הנאה דהוא אין לו הנאה רק מצוה. וכן בפוסק על תינוק ללמדו אומנות]. כיון דבדיעבד אפילו לדבר רשות מהני דמערב ברגליו. ואף שמערב לדבר מצוה. מכל מקום יאסר. ואם כן שפיר מוכח דינו של הרשב"א מכאן לענין דיעבד. ולענין לכתחילה נראה דשפיר הוכיח בספר אבן העוזר לאסור. ומכל מקום דינו של הרשב"א להתיר בדיעבד מוכרח בגמרא : סימן דש. א) חוזרנו למה שכתבנו לעיל סימן ש"ג אות ד' דחשיב מזמין עצמו לדבר איסור. כיון שקנין שביתתו למחר אסור לו היום אף שהיום הי' מותר גם כן לקנות שביתה היום. ומזה יצא לנו דאסור לומר ביום טוב אבשל למחר בחול או ביום טוב שני. כיון שאסור עכשיו לבשל לצורך מחר. וכן אסור לומר בשבת אציע המטות מחר כיון שאין מציעין משבת לחול: ב) והנה בתוספות (דף ל"ח.) בדיבור המתחיל ור' אליעזר דרבנן הקשו לר' אליעזר מעירובי חצירות דאין מערבין מיום טוב לשבת. מוכח דקדושה אחת הוא. ולכאורה תמוה דאיך אפשר לומר דלענין עירובי חצירות קדושה אחת וכיומא אריכתא כיון דביום טוב מותר לטלטל בלא עירוב. וצריך לומר כיון דאסור להוציא מיום טוב לשבת רק דשרי משום הואיל, ונמצא דהטלטול בשבת שכבר עבר יום טוב, ואינו לצורך יום טוב כלל. נאסר גם ביום טוב. ושפיר הוי יומא אריכתא דמתחילת יום טוב חל האיסור לטלטל לשבת לבד. ומוכח דאף שמטלטל בשבת לבו ביום. וביום טוב הי' מותר לבו ביום חשיב שנאסר ביום טוב כיון דלצורך מחר הי' אסור. ואם כן שפיר אסור משום ודבר דבר כיון שנחשב איסור ביום טוב. וזה ברור וכמו שכתבתי ג) ולפי זה למאן דאמר צורכי שבת נעשין ביום טוב אין לאסור לערב חצירות מיום טוב לשבת משום קדושה אחת כיון שלא חל האיסור רק בשבת. והא דכתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל משום הכנה וזה לשונם ועירובי חצירות נמי סבר ההוא דאלו עוברין דמערבין לר' אליעזר כו'. מבואר דלרבנן אסור. היינו משום דרבנן אפשר דאית להו הואיל וצורכי שבת אין נעשין ביום טוב [בלא הואיל] ושפיר אסור משום קדושה אחת ויומא אריכתא: ד) ולפי מה שכתבתי נראה לי דהא דפליגי רבה עם ר"י ור"י בביצה (דף י"ב.) דרבה סובר טעמא דבית הלל משום עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב. ורב יוסף ור' יוחנן סוברים טעמא דבית הלל משום מתוך לשיטתייהו אזלי דהנה קשה לרבה ריש ביצה דמפרש פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בהכנה ואם כן ר' אליעזר דשמותי הוא מתלמידי בית שמאי. ועוד סובר שם להדיא תאכל היא ואמה. לית לי' הכנה ואם כן מה השיב ר' אליעזר לרבנן על מה דאין מערבין מיום טוב לשבת. ובעיקר הדין הודה להם דאין מערבין, וקשה למה וצריך