אבני נזר אורח חיים שו

פיתא. ואלו לענין מזוזה בית התבן חייב במזוזה. ואפילו למאן דפוטר מכל מקום בנשים מתקשטות חייב לכולי עלמא, וכן בית שבים מתעבר עם העיר והוא להכניס שם כלים שבספינה אף שאינו דר שם: ב) לדידי אין כאן סתירה כלל דבית לא הוי אלא הראוי לאכילה ושינה. וכן מוכח הא דכל הני דבעינן ארבע אמות על ארבע אמות שיהי' ראוי לדירת קבע. וידוע דברי חכם צבי בתשו' דפחות מד' אמות דלא הוי בית משום שאינו ראוי לשינה. ואף שאין דעת הראשונים כן אלא דפחות מכך גם כן ראוי לשינה ואף על פי כן לא נקרא בית. מכל מקום הא ודאי שכל שאינו ראוי לא הוה בית, ובית התבן דחייב במזוזה משום שהבית ראוי לכל הדברים. ואם לא הי' ראוי רק להתבן פשוט יותר מביעתא בכותחא דלא מקרי בית. אך משום שראוי לדירה שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות רק שאינו דר בו. ומה שאינו חייב במזוזה אלא אם כן דר בו. לאו מבית ילפינן. רק מדקרינן ביאתך ובזה נחלקו דליש אומרים אף שאינו בא בו רק לצורך תבן קרינן בי' דרך ביאתך. ולכולי עלמא בנשים מתקשטות נקרא דרך ביאתך. ועל כן המניח עירוב בבית התבן הרי זה עירוב משום דראוי לדירה. אך בית התבן אינו אוסר משום דדירת בעלים לא שמה דירה לאסור רק שיהי' הבעלים שם. ובזה נחלקו אם מקום פיתא גורם או מקום לינה. ובית שבים גם כן צריך שיהי' בו ארבע על ארבע כמו שכתב הבית יוסף והביאו המגן אברהם. ואם כן ראוי לדירה. רק שאין דרים שם. דאם כן הי' פשוט שמתעבר עמה ולא הי' צריך להשמיענו. אלא שאין דרין בו רק שמפנים שם כלים שבספינה. ודומה לבית התבן דמקרי בית לכל מילי. ובית הכנסת אין מתעבר עמה הואיל ואינו ראוי לדור בו מחמת קדושתו. וזה שהוקשה למהרי"ל איך מניחין בו עירוב. הא אינו ראוי למקום פיתא ולא למקום לינה וגרע מבית התבן. ג) ויש לעיין למאן דאמר בית התבן בית הבקר חייב במזוזה. מ"ש מלענין לחזור עליו מעורכי המלחמה דצריך קרא דאשר בנה לרבות בית התבן. ואפשר משום דכתיב ולא חנכו כו' ואיש אחר יחנכנו הוה אמינא דאינו אלא אם כן עומד לחינוך בית. דהיינו דירת אדם בפיתא ולינה: דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן שג. דין עירובי תחומין. א) כתב הרשב"א בעבודת הקודש בהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאם עירב אין עירובו עירוב. במה דברים אמורים בנותן עירובו. אבל אם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בין השמשות בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות הוי עירוב. והביאוהו הרב המגיד והבית יוסף. והבית יוסף הוסיף מדידי' דאפילו לכתחילה מערב ברגליו לדבר הרשות. ותמהני של האבן העוזר שכתב בשם הרשב"א דאפילו לכתחילה כ'. וזה לא נזכר ברשב"א. ואדרבא משמע להדיא מדכתב רק לענין דיעבד. דלכתחילה אף ברגליו אינו מערב רק לדבר מצוה. ונראה משום דדחיקא לי' מילתא דחשיב כעין פשרה לחלק בין לכתחילה לדיעבד. כיון דעיקר דין אין מערבין אלא לדבר מצוה סבירא ליה לרשב"א דאפילו בדיעבד. על כן סבירא ליה דהרשב"א אפילו לכתחילה מתיר: ב) אך לפי עניות דעתי נראה דהרשב"א למד דין זה דבדיעבד הוי עירוב מסוגיא דבכל מערבין. אלא הא דאמר ר' יהודא עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני הא קמכין מיום טוב לשבת. מי סברת דאזיל ואמר מידי דאמר ושתיק. פרש"י דאמר צריך להיות בעוד יום טוב דאי' אפשר לכוון תחילת לילה ומכין מיום טוב לשבת. אבל בשתיק ותחילת יום שבת קונה עירוב. נמצא שבת מכינה לעצמה גמרא אמר לי' רבר"ח לאביי אי שמיע לי' למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה. כיוצא בו לא יטייל כו' כדי שיכנס למרחץ פיד הוה הדר בי'. פרש"י אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור. וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי אסור ג) וקשה לי דמה ענין זה לזה. דשם במדבר שיעשה אחר שבת מלאכה בשדהו. או יכנס במרחץ אין פועל בדיבורו כלום. ומכל מקום אסור משום ודבר דבר משום שמזמין עצמו. ע"כ הוא הדין במהלך בלא דיבור אסור. אבל במערב במדבר מבעוד יום שיקנה שביתה בערב בדיבור זה ממש קונה שביתה. אבל בשתיק הרי בהליכתו ביום טוב אינו קונה שביתה רק במה ששוהה בסוף התחום בתחילת שבת קונה תחילת היום עירוב. נמצא שביום טוב לא הכין כלום רק גורם ששבת יכין לעצמו. ומה ראי' מהתם ד) ונראה לי דהש"ס הכי נמי מקשה שיאסר משום ודבר דבר כיון שמכין עצמו לקנין שביתה מה שמבעוד יום הי' אסור לקנות שביתת שבת. שהרי אם הי' הדין סוף היום קונה עירוב הי' אסור משום הכנה. והרי מכין לעצמו לדבר האסור בו ביום שאסור משום ודבר דבר. ואף שיש חילוק קצת בין האומר אעשה מלאכה מחר. שאם הי' עושה היום כמו שאומר שיעשה למחר הי' אסור. מה שאין כן הכא שמחר יקנה. שביתה על בו ביום וגם היום הי' מותר על בו ביום. מכל מקום כיון שהיום על מחר הי' אסור לקנות שביתה בדיבור. נמצא שקניית שביתה מחר אסור לו היום והרי מכין עצמו לדבר האסור לו. ועל כן שפיר מייתי ראי' דאפילו בהילוך גרידא אסור משום ודבר דבר והכי נמי יאסר משום ודבר דבר: ה) וראי' עוד לפי' זה דהקושיא משום ודבר דבר ולא משום איסור הכנה. מדמשני התם מוכחא מילתא הכא לא מוכחא מילתא. ולפי מה שכתבתי ניחא דהא אמרינן דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. ואמר שם הטעם משום דכתיב ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר עיין שם. ועל כן דוקא כשמוכח הוי כמדבר. אלא אי אמרת דהקושיא משום איסור הכנה בשתיקה מאי משום דלא מוכח. הא ודאי איסור הכנה אפילו בלא מוכחא. שהרי בריש ביצה הכא ביום טוב שחל להיות אחר השבת ומשום דמאתמול גמרה לה. והא בשעה שנגמרה הי' אפשר שישחטנה למחר דבכהאי גוונא לא חשיב הכנה כמו שכתב