אבני נזר אורח חיים ל

י) אולם אחר כך כתב הב"י על דברי הסמ"ג הנ"ל דאפשר דאף דבמטלית כשר, מכל מקום אם בעי לכורכו בקלף בעינן ממותר בפיך. ובש"ע העתיק דברי הסמ"ג דיש מקפידין ומ"מ מבואר שעיקר דעת הב"י להתיר. והוא הדין בנידון דידן: יא) ויש להביא ראי' מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין הלכה י') אבל כותבין תפילין על גבי עור בהמה וחי' ועוף הטהורים, ואפילו על נבילות וטריפות שלהן, וכן לשון הש"ע בי"ד. ומדכתבו היתר נבילות אפי' אעוף, ועור העוף ראוי לאכילה. שמע מינה דאפילו הוא אסור בעצמו לית לן בה. גם יש לומר דהא מבואר בהעור והרוטב דלאחר עיבוד טהורין [ואפשר דכן הדין גם בעור העוף. וזה טעם הרמב"ם והש"ע] אלא שאין ברור שגם לענין איסור הדין כן. דאין למדין איסור מטומאה להקל כבש"ס ביצה (דף ז'.) ועיין בתוס' מנחות (דף ס"ט.) ד"ה דבלע ובתוס' בכורות (דף ד':) ד"ה דג טהור. יהי' איך שיהי' מכל מקום יש ראי' ברורה מעור העוף דכשר. יב) הנה בארנו היטב דכשר עור השליל נפל וכן עור יתיר רגל וכן הנמצא במעי שחיטה טריפה: יג) ועתה נבאר אם יש מצוה מן המובחר ליקח משליל כשירה מליקח מטריפה. ונראה לי דאין שום נפקא מינה. והנה הדבר ברור דמדין הש"ס לא מצינו שום חילוק אפילו לכתחילה. ונראה לי עוד ראי' משבת (דף ע"ה.) שוחט משום מאי חייב. ופרש"י אי מעורות אלים מאדמים בחניקה נמי סגי. ואי אמרת דכל היכי דבעינן מן המותר בפיך ופסול של טמאה. לכתחילה בעינן מותר ממש מן הכשירה. אם כן בודאי הי' צריכין לשחוט דוקא במלאכת המשכן כיון דבעינן מותר בפיך, אלא ודאי דאין הבדל בינותם: יד) אך במנחם עזרי' (סימן ל"ז) כתב בשם ס' הקנה כי השליל משובח מכולם שאין ברי' יוצאה לאויר העולם שאינה מקבלת דין שהעולם הזה נברא בדין והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם. וכתב עלה במנחם עזרי' דאין ספק דשליל של שחיטה מעלי טפי מפני ששחיטת אמו מטהרתו. ואין לה דין לגבי עובר אבל נבילה בין שהמיתה אדם או שמתה מאלי'. משמע שהוא דין קשה גם לשליל. ושל בהמה שחוטה עדיף משל נבילה עד כאן ואם כן בבהמה טריפה נמי יש לומר דטריפתה הוא דין רק לגבי דידה. אבל לא לגבי עובר. דהא קיימא לן וולד טריפה מותרת מאחר שיש לה חיות בפני עצמו. ומה שנשארה אסורה באכילה. היינו משום דשחיטת אמה שהי' טריפה לא התירתה. מכל מקום השחיטה בעצמו אינו דין. והטריפות לא הגיע תחילה לעובר. ומטעם שהשליל טריפה אין שום חשש כמו שהוכחנו מש"ס הנ"ל כנ"ל: הנלפע"ד כתבתי הק' אברהם. סימן טז בדין הזמנה מילתא: א) בסנהדרין (דף מ"ז:) אמר שמואל קרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם. מקיש קבר בני העם לעכו"ם. מה עכו"ם במחובר לא מיתסרא כו' הכא נמי במחובר לא מיתסרא עד כאן. וקשה לי דהא בע"ז גופה אמרינן דאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. ונראה לי לפי מה שכתב הריטב"א שם דוקא בחפר לשם ע"ז. והתינח בע"ז דלגוף ע"ז הזמנה מילתא ע"כ מהני הא דחפר לשם ע"ז. אבל במת דהזמנה לאו מלתא עד שיקבור. וכיון דחפירה לבד לא מהני להחשיב קבר. הו"ל כאילו לא חפר לשם מת. דבכהאי גוונא דלא חפר לשם ע"ז נמי לא נאסר: ב) אך קשה דבמסכת מנחות (דף מ"ב:) אמרינן דשמואל דאמר בעי טוי' לשמה סבירא לי' כרשב"ג. ובסוף שמעתין אמרינן דטעמא דרשב"ג משום דהזמנה מלתא. והכא מרי' דשמעתא שמואל ואפשר דקברי' דרב הי' נחפר הרוב מחיים. והא דפריך לשמואל מהחוצב קבר לאביו היינו משום שעדיין לא קברו והריטב"א כתב בע"ז דהא דחפר בורות כו' אסרה. היינו כשהשתחוה לה אחר כך דוקא עיין שם: ג) מיהו לפי זה הוה מצי למימר דאסור משום כבוד אביו כיון שאם הי' נקבר בו אביו הי' אסור מדינא. ועיין בתוס' דה"מ איתיבי'. אך יש לומר דהכא כסוגיית הש"ס סוכה (דף ט':) דטעמא דשמואל משום דכתיב גדילים תעשה לך. ואין צריך לטעם הזמנה מילתא כדבעינן למימר לקמן סימן יז א) סנהדרין (דמ"ז:) איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא עד כאן. ובשיטה מקובצת סוף פ"ג דברכות הקשה בהא דבעי ר' פפא יש זימון לבית הכסא או אין זימון. דהא קיימא לן הזמנה לאו מילתא. ותירץ דזה דוקא כשנמלך לדבר אחר. אבל כל זמן שלא נמלך אסור וקשה דאם כן מה הקשה הש"ס מכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס. אף דליכא אלא הזמנה לבד נמי מהני. הא עדיין לא חזרה, ולכ"ע מהני וצ"ל על פי מה שכתבו התוס' שבת (דף נ"ח.) בהא דכפה. דכיון שנאסר בהנאה בנתינתו לספר חשיב שינוי מעשה. וכשיכול להמלך ולחזור להתירו לא חשיב שינוי כיון דחוזר לברייתו בחזרה ומוכח דאפילו אחר חזרה נמי מהני. דאם לא כן אפילו קודם חזרה לא נאסר דהוי שינוי החוזר,: ב) והא דמוקי הש"ס כתנאי בעיבוד לשמה דלאביי דאמר הזמנה מילתא בעי עיבוד לשמה ולרבא דאמר לאו מילתא לא בעי לשמה. משום דאפילו יחשב בעיבוד לשמה. לאו מידי הוא. וקשה לסברת השיטה מקובצת הנ"ל כשאינו חוזר וחופה בו התפילין באמת שפיר הועיל הזמנתו. וצריך לומר דהנה בנדרים פרק קמא מפורש דאי יש זימון לבית הכסא מהני אף בדיבור לבד עיין שם באיבעיא דיש יד לבית הכסא. וקשה דבשמעתין מוכח דבדיבור לבד לא מהני. כמו שהוכיחו התוס' בשמעתין בד"ה נתנו לספר, וכן בחי' הר"ן. וצריך לומר דכי לא מהני דיבור לבד. היינו לענין שלא יוכל לחזור מהזמנתו לא מהני דיבור לבד. דאתי דיבור ומבטל דיבור. אבל כל זמן שלא חזר מהני דיבור. ועל כן בזימון לבית הכסא דמיירי בשלא חזר כדברי השטמ"ק הנ"ל. מהני